המילים שלא נאמרו. לא נאמרו ממני, לגמרי, עד הסוף. והמילים שאמרת, שהעבירו בי תחושה של כאילו כנות אבל מאוד מסוייגת.

שאלתי אם אתה רוצה דייט היום בערב בבאר. נשמעת מסויג, ענית לא יודע.

התחילה שיחה. שיתפת בזה שפגעו בך המשפטים שלי. שאני לא סומכת עליך אם אני שואלת אותך אם אתה שוכב עם אחרות. לא ידעתי כמה זה פגע בך. הסברתי שוב את המקום שממנו הגיעה השאלה שנשאלה חצי בצחוק. אז אולי זה לא מתאים לי הפחדים שלך. אמרת לי שאין לך עכבות ואין לך פחדים. מעולם לא אמרתי את זה ואני גם לא אוהבת שמדברים בשמי.

אז כן נעים לך איתי אבל אתה לא יודע. אולי צריך הפסקה..הפסקה ממה? מלפגוש בן אדם שלוש פעמים? זה או שמתאים לך או שלא. לא יודע, תמיד אני יודע מה אני רוצה,עכשיו לא.

נשמעת חסר סבלנות. דורש לדעת אם אני סומכת עליך, מתרגז כששואלת מה זה אומר לסמוך.

אני נותן את כל כולי, כל מה שאני יכול.

מה קורה כאן? לא רוצה שזה ייגמר כי באמת היה כייף איתו. אך התגובה הנעלבת והכעס המאופק, התוקפנות העדינה, לא מובנת לי, לא ברורה לי, לא מתאימה לי, לא יודעת איך להגיב לה.

אמרת נעים לי איתך ומייד אח"כ טוב אני זז למכון כושר ואמרתי- אז מה? זה לא מתאים לי להיות תלויה באוויר. אם נעים או לא, אם מתאים או לא. אמרתי וזה לא היה עבורי פשוט להחשף ולהגיד- אני רוצה! אז רגע לפני שאתה מתפנה לעניינך, תאמר מה אתה רוצה.

אז אני חושב שכדאי שנפסיק. אמרתי חבל. נגמר באיחולים הדדיים. וזהו.

אז למה העצב על זה שזה נגמר?

מיהרת לשפוט ומיהרת להחליט. התמסרת מהר מאוד ובאותה הנשימה כשמשהו לא קרה לרוחך שינית מוד ב-180 מעלות. באת בציפייה שאתן חזרה ואתמסר חזרה בדיוק כמוך.

כן, יצאתי לא מזמן ממערכת יחסים, כן אני בן אדם שמונע מפחדים, כן להתמסר עבורי זו מילה שאני לומדת ונזהרת ממנה, כן אני היא מי שאני וכשחלקים אחרים נחשפו זה לא התאים לך.

זה פוגע גם אם אנחנו לא מכירים מספיק. ההחלטיות שלך והאופן שדיברת אותי הפתיעו והעבירו בי תחושה מאוד לא נעימה עד שביקשתי שתשתף ברגשותיך אם תרצה אך אל תדבר את רגשותיי.

זה הפתיע כי עשית רושם של אדם חף מתסבוכים. זה הפתיע כי מה היה שם בשאלה הזו שהקפיץ אותך כל כך והרתיע אותך כל כך? אולי העובדה ששיתפת בזה שבזוגיות אחרת שלך נבגדת? אז איך אני מעזה לחשוב עליך גם? אבל מה זו בעצם בגידה בין שני אנשים שרק החלו להכיר זה את זו? אולי זה מעיד על פער בתפיסה שלנו האחד את השנייה?

חבל לי. חבל על הכייף שהיינו יכולים לעשות יחד. על הסקס המעולה שהיה. על הפוטנציאל למשהו שאין לי מושג מהו ואולי זה גם מה שהרתיע אותך. אולי זיהית בי את המקום שעוד מגלה ועוד חוקר. אולי זה טוב שזה עלה עכשיו.

מין כאב עמום כזה בלב. על חוויה שהתמסמסה לה בטרם עת.

אולי מה שצריך לקרות- בסוף באמת קורה.

אולי נכון שזה קרה ממש עכשיו ולא אחרי חודשים של הכרות.

אז הייה שלום ותודה על הדגים (דאגלס אדאמס) 

איזה יום שהיה לי אתמול. המון לחץ ומתח בעבודה, התרוצצתי מדבר לדבר. עשינו החלפות עם הילדות ובמקום בשני הלכו אליו אתמול.

בין טלפון לפגישה, בין דרישות תשלום למענה למיילים, טלפון מהגן של הקטנה ברבע לחמש.. אני רואה את המספר, שנייה אחת של תהייה ושנייה אחרי נופל האסון והלב צונח למטה למטה.. שכחתי לבקש מאבא שלי שיאסוף את הילדה.. שכחתי את הילדה שלי בגן.

זה התיישב על כל המקומות הרגישים. היום אתמול התחיל בהמון דמעות ונגמר בהמון דמעות. המון ייסורים.

ביום קשה אני עוצרת רגע, נושמת, ממלאה אמבטיית מיים חמים עם שמן לבנדר. צוללת פנימה.. עם כל הראש.. מסירה את כל מועקות היום לתוך המים ושוטפת אותן ממני והלאה.

יש לי הרבה דברים לחשוב עליהם.

ובעצם.

בעצם אין לי כוח.

איך זה שמתחיל להיות לי טוב אני מסבכת הכול.

קשה לי- זו האמת. קשה לי עם ההרגשה שאני מרגישה. קשה לי לחשוף. קשה לי לשלב. קשה לי מאוד עם הילדה הגדולה שלי. אני מרגישה שאבדה לה הסבלנות, האישיות הזורמת. היא כל הזמן מתוסכלת, בוכה, צועקת. קשה לראות לי לראות אותה ככה. קשה להעביר ככה את אחה"צ. לסיים ככה יום אחרי עבודה מאומצת. אני טרודה כלכלית איפשהו מאחורה בראש. 

ובתוך כל הסיבוך הזה בחיים שלי מגיע הבחור החדש ומערער אצלי איזה אי בטוח שבניתי לי בסערת החיים. ואני לא מצליחה להקליל פתאום. אני מסבכת. אני מרימה חומות הגנה שגורמים לי לחזור לדפוסים הרגילים שלי. אלו ששומרים עליי אבל בעצם לא מאפשרים לי להיות. פשוט להיות. להביא את עצמי כמו שאני.  אני לא רוצה שמה התחיל ביננו יגמר ואני גם לא מבינה למה אני חושבת על זה. זה הרי לא נאמר בשום צורה. אבל אני גם לא רוצה להיות בשום סוג של קשר כי אני פשוט מפחדת. אני מפחדת להביא עצמי כי אני לא יודעת איך עושים את זה. מה שנראה עבור אחרים קל כך ופשוט אצלי זו מיומנות שנרדמה כל כך מזמן.

כי מזמן לא הרגשתי. ומזמן לא חוויתי אינטימיות בסקס. ומזמן לא ראו אותי. ומזמן שכחתי מה אני אוהבת. ומזמן כבר שכחתי לשתף באמת.

קראתי היום ציטוט מתוך ספר של ליאו בוסקליה-

"ליצור קשר עם מישהו זה להתסכן במעורבות. להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך.לאהוב זה להתסכן שלא יאהבו אותך בתמורה.

האדם שאינו מסכן דבר , אינו מקבל דבר, אין לו דבר והוא הינו שום דבר. ייתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל. הוא איננו אוהב, הוא איננו חי. הוא עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד. מפני שרק אדם שנכון לסכן, מבלי לדעת את התוצאה , הוא חופשי'.

ועכשיו אני מבינה למה אני מרגישה כלואה, כלואה בתוך עצמי. כלואה בתוך דפוסיי. כלואה בתוך גלגל. משום שאינני באמת רוצה להסתכן. לחשוף. להתגלות. להתערבב. קשה לי לגעת באמת במקומות הרקובים. אלה שקברתי היטב בתוך גופי. הפחד שיגלו את החלקים המורכבים שלי. 

יש לי מערכות יחסים אמיתיות. אך הן לא רבות והן תלויות במי שנמצא מולי. אני יודעת לדבר רגשות.יודעת לספר ולשתף. אבל גם יודעת לשמור את הקלפים קרוב קרוב ללב. 

ואולי.. אולי בכלל זה בכלל שאני לא יודעת.