אני מסתובבת בתחושה מוזרה. המטפלת שלי אמרה לי בשבוע שעבר ששנה זה זמן סביר להתחיל לשקם את ההריסות. שאחרי שנה זה זמן שאפשר להפסיק לדבר עליו במונחים של 'זה עוד טרי'.

הנה, עוד מעט עוברת שנה מאז שנפרדנו רשמית. החיים שלי ברמת אובדן הקשר איתו הם הרבה פחות טראומתיים. כבר פחות קשה לי העובדה שהוא לא בחיים שלי. כבר לא מתקיים בי אבל על מה שיכול היה להיות. על מה שהיה. על מה שכבר לא יהיה. אפילו המשפחה כמו שהיא היום זה מקום שאני הרבה יותר שלמה בו ואיתו.

הרגשתי כאילו היא נתנה לי דדליין. עד עכשיו רק שמעתי סביבי שכל מה שאני מרגישה זה לגיטימי כי זה מאוד טרי. ובכל זאת מדובר בחבילה שהכרתי 11 שנים שהם שליש מחיי ולוקח זמן. אז מה עכשיו? מה אחרי שעוברת שנה? אובדת לה הלגיטימציה להרגיש קושי? אני כבר מצופה להמשיך הלאה בחיי? אני אמורה כבר להתחיל לבנות את פרק ב' ולחוות הרבה פחות קושי?

כי האמת? אני עוד לא שם. כבר לא מתאבלת על הפרוד. כבר לא כואבת את פירוק המשפחה. כבר לא מרגישה החמצה על מה יכול היה להיות.

אך יחד עם זאת. יש בי ימים לא מועטים של דכדוך. של סימני שאלה. ישנם הפחדים הקטנטנים. ישנן תהיות.

יש הרבה מהסוג של- מה יהיה. יש ימים שאני שוכחת את המשקפיים הוורודים שלי איפשהוא. לא זוכרת לחבוש אותם.

ימים שזוכרת למה יצאתי למסע. לא יודעת מה יהיה. ימים שאני עורגת להרגיש. להתאהב. להיות נאהבת.

ימים שאני משוועת למלא איזה חור. ימים שבהם אני לא מספיקה לעצמי. גם אם העולם שלי מלא לכאורה. גם אם הכול נראה טוב לכאורה מבחוץ.

אני בבפנים שלי לא לגמרי מרגישה כך.

ואני קצת מתבאסת על עצמי. למה אני צריכה לחכות לגבר שיבוא וירומם את מצב רוחי. כשהייתי עם כל אחד מהגברים מאז הפרידה, מצבהרוח התרומם פלאים. החור התמלא לו במשהו. גם אם זמני.

אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה.

הבוקר כשהיינו בגן של הגדולה (4.4) עמדתי ושוחחתי עם הסייעת. רגע לפני שיצאנו ונפרדנו לשלום היא אמרה לי- אני חייבת לשתף אותך. הגננת ואני אומרות כל יום לילדה: איזה מזל שאת בגן שלנו. היא יודעת את כל, אבל את כל, התשובות שנשאלות בכל מפגש ובכלל. לפעמים שאלות שאני לא יודעת את התשובה עליהן והיא יודעת. היא כל כך חכמה ואנחנו שמחות שהיא בגן שלנו.

כן..כן.. גרוסמן שלי כוכבת. וזה עשה לי כזו גאווה בלב. אני כל כך גאה בה על ההתפתחות שלה, על הרגישות שלה, על הסקרנות שלה, רוצה ללמוד על הכול ולדעת הכול. אני גאה בה שהיא הבת שלי.

והקטנה שלי (3) אתמול ביקשה ללכת לחברה. שאלתי אם היא רוצה שאשאר איתה והיא ביקשה להיות לבד- 'ואמא, בבקשה תבואי מאוחר לקחת אותי'. היא כל כך עצמאית. כשהגעתי בשבע בערב לאסוף אותה היא בכלל לא אמרה שלום אלא מיד אמרה- ביקשתי שתבואי מאוחר אז למה באת עכשיו?

כמה שאני אוהבת אותן. כמה שאני אוהבת. הלב לפעמים מתפוצץ מרוב אהבה. כל כך כייף להסתכל עליהן ולחוות ילדות בריאות בנפשן. אני גאה בעצמי על העבודה שאני עושה איתן ומברכת על זה שיש לי פרטנר שמשקיע בהן ודואג להן ומרעיף להן גם כמויות של אהבה. ורואים. רואים שהן ילדות שבאות מאהבה ויש לה כר מפותח להתפתח בו. כי במקום שבו ילד מרגיש אהוב, מוערך, שייך ואהוד- זה מקום שבו הוא יכול לפרוח ולגדול ולהתפתח.

האמהות היא שיעור כל כך גדול בחיים. המטפלת שלי אומרת לי כל כך הרבה פעמים- עצם העובדה שאת אמא הופכת אותך באופן אוטומטי לאדם טוב יותר. ואני חושבת על כמה האמהות העניקה לי, ממש עצם זה שאני אמא.

כשאת מוכנה לבוא פתוח גם לאמהות אפשר ללמוד כל כך הרבה. ברגע שאת מבינה שמהילדים שלך את למדה כל הזמן. שהילדים שלך הם מראה מדוייקת לעצמך. הם משקפים לך את הלך הרוח בבית, את השפה בבית, את התתנהלות. ברגע שאת מוכנה לראות את זה את יכולה כל הזמן להתפתח עוד ועוד ובעצם ההתפתחות שלך את מפתחת את הילדים שלך עוד ועוד וככה זה תהליך של צמיחה והתעוררות בלתי פוסקים בתוך הבית.

פשוט סנרגיה של אהבה.

ואם להיות כנה עם עצמי, אני חושבת שאני אמא טובה בהרבה משהייתי בזמן כשהייתי נשואה. מאחר ואני במקום בחיים שלי שהוא רגוע הרבה יותר, מקום שאין בו מרמור ותסכולים קשים, אני הרבה יותר פנויה רגשית. יש בי הרבה יותר מקום להכיל.

ומאז שעזב את הבית אני חושבת שבאופן הזוי כלשהו, הן בעצם הפרידה, הרוויחו יותר אמא ואבא.

אבא שיוצא יותר פעמים מוקדם. אבא שיש להן זמן איתו לבד והוא לגמרי נוכח- מכין אוכל, מקלח, לוקח לגן.

אז הילדה הביאה לגן שני בתים. לפחות שני בתים בריאים בנפשם.

עדיף ממשפחה של בית אחד רקוב.  

מדוכדכת. הולכת לישון מוקדם כל ערב. מתחילה את הבקרים עם קווץ' בלב. כשאני לבד בלי גבר, אני יותר בפוקוס על הבנות. כשאני יותר בפוקוס עליהן יש לי פחות אשמה. בשבת נסענו כולנו להר מירון ונקלענו לסופת שלגים מטורפת. זו הייתה חוויה אדירה. אך באיזשהו מקום בלב אני עצובה. מין עצב כזה ששוכן לו בלב ולא נותן מנוח. היחסים הטובים לכאורה עם האקס לא עושים לי טוב. מבלבלים אותי. אני נדרשת עם עצמי לשיחות שבהן אני מזכירה לעצמי ממה הלכתי ולמה אני ממש לא מתגעגעת. וזה עוזר לי. אך לא עושה עם עצמי חסד. הפייסבוק מגרה אותי לבדוק כל הזמן מה קורה איתו. אני חוזרת לשם בקטנות וזה לא עושה לי טוב. אפילו על ג' אני חושבת. מבינה שזה לא לאקס עצמו הגעגוע ולא ל-ג'. זה העצבות שבלב שמביאה אותי להכאיב לעצמי בקטנות. וזה גם לא באמת געגוע. יש חור קטן שלפעמים מתרחב ולפעמים מתכווץ. ולא שיש לי צורך למלא אותו אך זה חור שואב בקטנות. מכאיב בקטנות.

חשבתי אתמול שבעצם עכשיו הייתי צריכה להיות בהריון שלישי, חייה חיי משפחה שמחים ושיתופיים. חושבת על כמה אני רוצה עוד ילד. כמה אני רוצה שתהיה לי משפחה גדולה יותר וכמה אני רוצה שבמשפחה הזו יהיה גבר. גבר לידי. גבר שהוא חלק יומיומי מהמשפחה הזו. אני רוצה בית מלא בצחוק ילדים, בית של זוגיות אוהבת. אני רוצה חבר. ואני רוצה חיבוק. ואני רוצה להשען. ואני רוצה ורוצה ורוצה.

בעצם הפוסט הקודם שלי על כמה אני אוהבת בא ממקום שבו אני מרגישה חוסר. ואז אני כותבת מה אני כל כך אוהבת כי זה תרגיל מצוין לראות את מה שיש בחיים שלי שאני אוהבת.

אז אני באמת קצת עצובה. והנה הכתיבה כאן עוזרת לי לשחרר. בעצם הכתיבה הכול נראה כבר פחות עצוב. מה שאומר שאני בנויה ככה שאני חייבת לשחרר החוצה אחרת אני טובעת בים של עצמי.