ככה בדיוק לפני שנה קראתי לפוסט השני שלי בבלוג (ההוא שסגרתי..).

החג מתקרב אליי בצעדים קטנים ואני כבר יומיים טרודה וכואבת. זה חג ראשון שהילדות לא יהיו איתי.

מצד אחד אני רואה את היתרון שבלהיות לכאורה לבד בערב החג. בלי אמא נשפך לי ואמא עוד מיץ ואמא אני עייפה. אבל זה רק כי אני ממש מתאמצת למצוא את החיוב שבזה. כי האמת, ערב חג זה הכי משפחה והילדות שלי לא איתי. ואת ערב החג הזה אמא שלי רוצה שנחגוג עם המשפחה המורחבת. 40 איש שיבואו איש ואישה על כל ילדיהם ורק אני, דרדסי, לבד.

אני קצת מחייכת לעצמי כי זה נשמע הכי מסכן והכי פולני. עוד רגע אני יושבת בפינת החדר החשוך ומדליקה לעצמי נר.

אבל זו הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שבה אני אחגוג בנפרד לילדות שלי. פתאום אני שונאת חגים. שונאת את המחשבה של ארוחה משפחתית. עד כמה שהמשפחה המורחבת שלי קרובה אליי ואני אוהבת את כולם יש בי פחד שבאמצע קריאת ההגדה אני אפרוץ בבכי בלתי נשלט וכולם יסתכלו עליי במבט מלא רחמים. כי גם אני קצת מרחמת על עצמי. לא בא לי ככה על החג הזה. לא בא לי לבוא בלי הילדות שלי. לא בא לי בכלל לחגוג חג לבד.

בא לי להרגיש חגיגית ומשפחתית. ובא לי שלולי תשב מימיני וגוזי תשב משמאלי.

בא לי לשים מוסיקה עצובה ולבכות.

אני באמת קצת מרחמת על עצמי.

לא רוצה חג. ממש לא.

כבר כמה זמן שאני עם עצמי מדפדפת בראש מה אני רוצה למגנט לחיים שלי. איזו זוגיות אני רוצה שתהיה לי.

קצת קשה לי לחשוב במונחים האלה ולדייק בהזמנה שלי. בעיקר כי מצד אחד אני רוצה גבר בחיים שלי אבל לא בטוחה שאני רוצה זוגיות. נראה לי שאני רוצה יותר למלא חורים. למלא את המקומות הריקים. ובגלל זה קשה לי עם עצמי שאני חושבת על חזון זוגי.

בעבודה- אני רוצה בשלוש שנים הקרובות להתפתח.

בכסף- אני רוצה להרוויח עוד 4000 ש"ח בנוסף למה שאני מרוויחה היום ותוך שנה.

בתחום האישי- אני רוצה להתחיל ללמוד לימודים כלשהם שקשורים להתפתחות אישית, רוחניות. משהו קבוצתי זה ברור לי.

חוץ מזה, הקיץ הזה אני רוצה לחזור לכושר. להתחיל ספורט, להתחיל לרוץ. מקווה שכבר השבוע אצטרף לקבוצת הריצה שמצאתי. וכמובן, לרדת למשקל התיכון שלי ולחזור למשקל 56!! אני ממש לא רחוקה משם אבל.. לא הצלחתי מאז שתי הלידות לחזור לשם. 

ברמת המשפחה- החזון שלי הוא קשר קרוב ומשתף ופתוח עם הבנות שלי. אני רוצה שהקשר עם הגדולה יהיה ממקום מצמיח ולא ממקום קורבני ועם הקטנטונת אהובתי אני מקווה שאלמד אותה את רזי השפה. שתלמד ותרכוש את השיתוף, השיחה, הדיבור. היא ילדה יותר מופנמת. ואני מרגישה שאני יכולה לתת לה שם יותר.

חוץ מזה, אני רוצה בשנתיים הקרובות לעבור לגור בבית פרטי, קרקע וליד הים. מכמורת, בית ינאי. בית קטן, שלושה- שלושה וחצי חדרים. גינה. מקום לכלב. רוצה להביא גם חתול. ובשבילנו אני רוצה ללכת ברגל לים. פשוט ככה. הים ממלא אותי. משכר אותי. נותן לי תחושת חופש אינסופית. ואם לא ממש קרוב לים אז ברור לי שרוצה לגור בעמק. בכל יישוב בעמק. 

ולגבי הזוגיות. ברור לי שאני ארגיש השלמה וסיפוק במישורים שציינתי זה יפנה אותי להזמין לי את מה שאני רוצה בזוגיות.

אני מבינה שיש לי עוד מה להספיק ולרצות עם עצמי.

מתחילה   ע  כ  ש  י  ו  !!

לקחתי לי יום מנוחה. יום מחלה. מחלה פיזית שהרגשתי אותה היטב גם פיזית.

הלכתי לים. נחתי המון. קראתי. אכלתי. ובערב הלכתי למטפלת. רק שם אני יכולה להתפרק לגמרי ולחבר את עצמי מחדש.

וקמתי עם אנרגיות. אנרגיות טובות. בעצם ההתפרקות שלי אתמול הבנתי עוד המון דברים על עצמי. אני יודעת להגיד שהעיוורון משתק. שחייתי מספיק שנים בעיוורון ששיתק אותי מלראות את הדברים המהותיים באמת. וזה כמו שברים קטנים מתחת לפני האדמה. כמו מה שקורה בשבר הסורי האפריקאי. זה רק עניין של זמן עד שתתפרץ רעידת אדמה. ואני בחרתי מתי תפרוץ רעידת האדמה, לא חיכיתי לה בחוסר וודאות.

והיום שאני מפוכחת יותר ונוגעת ושואלת ומחטטת אני סופגת לא מעט כאב. אך יחד עם זה מבינה שהכאב הזה הוא חלק הכרחי בהתפכחות שלי ובצמיחה שלי.

שוכחת לפעמים שחייתי עם האיש 11 שנים שהם שליש מחיי ושלוקח זמן לנקות ולשנות הרגלים. זה נכון, אני עדיין מרגישה שהוא סבא ג'בטו ואני פינוקיו. ושהוא מפעיל אותי. אך גם מבינה שהוא משמר את אותם המקומות שהיו לנו כשהיינו בתוך מערכת היחסים, משמר את תפקידו כג'בטו, בעוד שאני לומדת איך להיות ילד אמיתי.

וכבר היום הוא מרים חוט אך אף איבר לא מגיב. הוא כבר מפעיל אותי הרבה פחות מבעבר. בעצם, השיחה שלנו בשישי הייתה תזכורת מצויינת בשבילי ל-מי הוא. תזכורת לקבל ולהעריך את מי שהוא היום מבלי שזה יאמר כלום על מחר.

הייתה לי הארה מאוד חזקה אתמול. עשיתי תהליך של דמיון מודרך ובמהלך התרגיל, כשעצמתי עיניים ונשמתי עמוק, יצאתי לטיול בטבע שבמהלכו עליתי להר ופגשתי את 'דרדסי הגדולה'. יכולתי לבחור כמה גדולה אני- והצלחתי לראות את עצמי ממש בבירור בגיל 50. ראיתי אישה יפה ומחוייכת יושבת על ספסל. שיערה מאפיר והיא סופר נינוחה. ראיתי את עצמי היום לחוצה, סקרנית, רוצה לשאול המון שאלות ואילו את דרדסי המבוגרת ראיתי כדמות אמהית שופעת ניסיון ורוגע ובעיקר כל הזמן מחייכת. דרדסי הגדולה חייכה אליי וליטפה לי את השיער ואמרה לי שהכול הולך להיות ממש בסדר. שאני לא מבינה עוד הכול ולא מצליחה כרגע לראות את התמונה הגדולה אבל בראי הזמן אני אבין כמה אני אמיצה וכמה טוויתי לעצמי את הדרך הנכונה בשבילי ושמחכים לי דברים מצויינים שהחלו כבר עכשיו. והיה בזה משהו כל כך מרגיע. כל כך נעים. כל כך ברור ומובן וכל כך חזק. אני ממש הצלחתי לראות את זה ולהרגיש בזה. כמו הארה מטורפת.

התעוררתי הבוקר. ולאט לאט עם תהליך ההתעוררות שלי תירגלתי נשימות. הוצאתי אנחה גדולה עם כל נשיפה החוצה.
התחלתי יום חדש. צמחתי עוד קצת. הבנתי עוד הרבה.