איך זה מרגיש כשאתה מאושר? פיזית וגם ריגשית.

ובכלל, האם אתה יכול להיות מאושר שלא מנסיבות חיצוניות?

שאתה מאוהב, שמישהו אומר לך מילה טובה, כשהילד מתרפק עליך, כשאת מניקה, הצלחה חשובה או הישג. הגיוני שתרגיש ברגעים אלו אושר.

רגעים. זה הרעיון. זה מורכב מרגעים.

האם אמורים להיות רבים הרגעים האלה? מה ההרגשה ברגעים שבהם אתה לא חש אושר? מה קורה ברגעים האלה? מה אתה מרגיש?

האם את הרגש ההפוך של זה? האם כשאתה לא מרגיש מאושר אתה מרגיש מדוכא? האם אתה מרגיש סתם? שום דבר? כלום?

מדוע המרדף האינסופי הזה אחרי האושר. מי בכלל קבע שצריכים להיות מאושרים בחלקנו מכל דבר. מי קבע שכל שבר הוא מדרגה לצמיחה והזדמנות.

בכלל, מאז שנפרדנו יש מילים שכשאני שומעת אותן זה מביא לי את הסעיף.

מסע. גילוי. צמיחה. משבר. אבל. הזדמנות. נורמאלי. תהליך. למידה. התחזקות.

לפעמים זה מרגיש כאילו באנו לעולם לסיבוב הזה ומוכרים לנו כאן איזה סיפור שאף אחד לא מטיל בו דופי.

כשאתה מתחיל לפקפק בסיפור נוצרים סדקים ורגעי האושר קטנים להם מיום ליום.

המקרה הקיצוני הוא אנשים חרדים. אין סדקים. אין ספקות. לא בטוח שיש גם אושר אבל הוא לא רלוונטי לקיום. יש סיפור ברור ואין הטלת דופי.

ככה כולנו. רוצים להאחז בסיפור ואיתו לחיות עד המוות.

זה בלתי נסבל שהסיפור נסדק, זה מביא לשאלות קיומיות.

זה מביא אותי לשאול מה הוא באמת אושר.

אצלי כל הרגשות מתבטאים באיזור החזה. כשאני מאושרת, כשאני מבוהלת. הכל זה איזור הבטן והחזה והלב.

אני רוצה לספר את הסיפור שלי. להבין אותו. לא בטוחה שאני רוצה להלחם על רגעי האושר כמו שאני רוצה להלחם על רגעי השקט. שקט. שקט.

הנשים במשפחה שלי הן נשות פלדה. היום אני מבינה את זה יותר מתמיד.

נשים שלוקחות על עצמן הכול. מהצד זה יראה כאילו הן הנשים הקטנות אולי. פעם חשבתי שלקחת על עצמך את הבית והמשפחה זה לוותר על הגשמה אישית.

היום אני מבינה כמה הנשים במשפחה שלי הן לביאות. כלום לא יכול עליהן. לא הבעלים שלהן. לא הפחדים. לא המחלות. לא הקשיים הכלכליים. כלום.

הן נלחמות והן חזקות. סבתא שלי הייתה אומרת תמיד שזה בסדר להיות בדכאון ולרדת למטה במדרגות הסולם, אבל אף פעם אסור לך להגיע לשלב עשר. כשאת צוללת, שימי לב למדרגה שמונה, היא הקו האדום שלך. משם, תפסי את עצמך בשתי ידיים ותתחילי לטפס חזרה.

לנשים במשפחה שלי אין פריבליגיה להשבר. זה לא בלקסיקון שלהן בכלל. על כיסא גלגלים הן יטגנו שניצלים ביד אחת ויאכילו תינוק ביד השנייה.

הן ילכו לקחת משכנתא כשהבעל במילואים ויפתיעו אותו לכשיחזור מהמלחמה עם בית חדש. הן יגדלו ארבעה ילדים לבד עם בעל גרוע יותר מכל הארבעה ויאפשרו לו חופש כי הוא צריך ואז יום אחד יבינו שהילדים גדלו והבעל לא ויחתכו. הנשים במשפחה שלי יעשו כמעט הכול לבד. ולא יתלוננו. הן מגשרות והן מפשרות. הן אחראיות על הגיבוש המשפחתי ועל הקשר עם החברים. הן מארגנות את הטיולים, את החגים, את מצב הרוח בבית. הן המחנכות, המלטפות, המגינות. הן יודעות את כל שמות של הילדים בגן ובבית הספר. הן מתקשרות לגננת. הן זוכרות ימי הולדת. הן קצינת הת"ש והרס"ר משמעת. הן כל יכולות.
האומנם??הנשים במשפחה שלי הן חזקות רק למראית עין?

והנה אני, מגדלת דור נוסף לנשים במשפחה שלי. ואיזה נשים אני רוצה שיגדלו להיות. מה המינון בין חוזק לחולשה? האם חולשה היא כוח? האם להשבר בונה אותנו מחדש? האם העובדה שלא ראיתי את נשות המשפחה שלי נשברות מבהיל אותי כל פעם מחדש כשאני נשברת? האם זה גורם לי להבין שאם אני נשברת אז לעולם לא אוכל להתרומם? כי הנה, ירדתי כבר הרבה מתחת לדרגש עשר בסולם הדכאון. והצלחתי לקום. אבל הידיעה הזו שאני עשויה מחומרים חזקים. מחומרים שרק לנשים במשפחה שלי יש, מנחמת אותי. מאפשרת לי להאמין שיש בי את הכוחות לעבור גם את הקשה מכל.
גם אני חלק מנשות המשפחה שלי. נשות הברזל.

אבל אני למדתי להתכופף. וגם להשבר. אני למדתי גם מהי חולשה. אני לא מוותרת אבל לפעמים גם מוותרת. אני ברזל טבול בהרבה צמר גפן.

אני לומדת להיו האישה שאני רוצה להיות.

אני מוכנה.

לגמרי מוכנה.

למישהו יש גבר פנוי.. חתיך.. רגיש.. מודע..

להכיר לי?