"הן מרגישות אותך כ"כ ומחוברות אלייך מהטבור- ככה שכל נפילה שלך הן נופלות יחד איתך.."

כאילו לא מספיק שאני מרגישה אחריות , זה הדגיש את זה יותר.

אני יודעת כמה הן מרגישות אותי. אני יודעת שרגעים קשים, בעיקר עם הגדולה שלי, הם תוצאה ושיקוף של המקומות שלי.

כשאני חסרת סבלנות, כשאני צוללת לעצבות אינסופית, שאני מותשת. כך היא נוהגת בדיוק.

כאילו חווה את הדברים במקביל אליי.

כשאני מרגישה שאני לא יכולה שאף אחד ידבר איתי בכלים הגיוניים אלא רק יחבק אותי ויגיד שזה בסדר- ככה גוזי הקטנה דורשת. בדיוק את מה שאני זקוקה לו.

ככה יוצא שבימים הכי קשים שלי, מה שאני צריכה לעצמי זה מה שהן דורשות לעצמן.

שבא לי שיחבקו אותי ויאהבו אותי ללא גבול. שיוותרו לי. שיתעלמו מהרגעים הקטנים והפחות טובים שלי.

אז ככה בא להן בדיוק.

ואני מוצאת עצמי ברגעים מסוימים , נאלצת למלא את תפקיד האמא- שכל מה שבא לי זה להיות בתפקיד הילדה.

מגייסת בעצמי כוחות שהולכים ואוזלים- כדי לחבק ולהיות שם בשבילן, כשהן צריכות אותי ומבקשות את זה. ובפנים הנפש שלי רוצה שיעשו בשבילי את אותו הדבר. 

זולגות דמעות של עצב. נכנסתי למיטה והרמתי את הפוך מעל הראש. 

אמא.. אמא.. הן קראו שוב ושוב.. בואי. תחבקי. תכסי. תנשקי. בואי שוב.. בואי

ואני בוכה מתחת לשמיכה.. לא רוצה לקום. לא מסוגלת. דיי..דיי.. אין לי עכשיו מה לתת. אין אנרגיה לחבק.. 

בקרב שבין האמא לילדה שמתקיים בי לא מעט, מול הילדות האמא תמיד מנצחת. משקיטה את הילדה שבי. דוחקת אותנ הצדה כאילו ואומרת לה- עכשיו זה לא הזמן שלך. לא כרגע..

וגם הפעם. הילדה נשארה במיטה והאמא קמה ממנה.. לעוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד ליטוף.

ובימים האחרונים, אני חוזרת לעצמי ככה לאט לאט. והאווירה בבית משתנה בהתאם.

יש יותר זרימה, יותר קבלה, יותר סבלנות.

הגדולה לא נכנסית ללופים, כועסת ויוצאת משם בקלות גדולה יותר. רמת התסכול שלה ירדה פלאים.

וגם אני, לומדת לעצום עיניים כשצריך. משחררת קצת יותר. 

ויודעת, יודעת היטב, שהמלחמה בין הילדה שבי לאמא, היא מלחמה נצחית. יש רגעים של סמביוזה, שהן מצליחות לחיות זו לצד זו.

ואז תראו אותי עומדת על האמבטיה על רגל אחת- והילדות שלי עומדות ליד מתפקעות מצחוק וסופרות עד 20, או מתנדנדת בגן שעשועים לגבהים בלתי רגילים, או סתם משתטה יחד איתן.

אבל בימים של נפילות שלי. הילדה נלחמת חזק באמא. והאמא לא מוותרת.

קרב מתיש. קרב שהתוצאה ידועה מראש. 

תפקיד קשה זה להיות אמא.

מערכת יחסים מסובכת יש לי עם המילה הזו. לבד.

עד הרגע אפילו לא הייתי מוכנה להגיד את זה. התכחשתי לזה.

רק שאני לבד הרבה זמן. אני לבד עוד מהזמן שהייתי בזוגיות.

לבד.. זה המקום שבו את מרגישה שכול עול הקיום הוא על הכתפיים שלך.

שאת רוצה מישהו שיחבק אותך ויגיד לך שהוא איתך ביחד. מישהו שיכול לאפשר לך לשחרר שאת מרגישה שכבד לך ואת לא יכולה או רוצה.

זה מתבטא בדברים ארציים כמו גם בדברים אמורפיים.

הנה, מסיבת יום העצמאות בגן, הדבר האחרון שבא לי הבוקר הזה, ואין מי שיילך במקומי.

שתיהן בוכות כל אחת רוצה את אמא לעצמה. ואני לא יכולה להתחלק לשניים.

אני באמת רק רוצה להכנס הבוקר הזה למיטה- ולא לצאת ממנה ימים. להתכסות בשמיכה ושכל העולם יעזוב אותי בשקט.

להתכנס פנימה ולא להחליף מילה עם העולם.

נמאס לי להבין. להקשיב. להכיל. להתאפק. לטפל. להיות סבלנית. לעמוד ביעדים. בציפיות. 

האמת? פשוט נמאס לי מהכול.

בעיקר מהמחשבה שאני לא יכולה להרים ידיים. וזה אגב לא קשור לעובדה שאני לבד. זה קשור לעובדה שאני פשוט לא הטיפוס שמרים ידיים.

אז זה רק אומר שאפילו מעצמי נמאס לי.

הגרוש שלי מוסיף הרבה שמן למדורה. הדיאלוג מולו מעייף אותי ומתיש. הוא שואב ממני אנרגיות.

גם הילדות.

גם העבודה.

אז עכשיו אני מרימה ידיים. מכופפת את הראש. נותנת לסערה לחלוף מעל הראש שלי. לא ממהרת להגיב. לא נלחמת. 

כבויה. שקטה. בוכה יומיים רצוף כמעט בכל הזמנות שיש.

הלבד הוא תחושה פנימית חזקה שאין בה קשר למציאות.

מציאות שבה יש לי משפחה שמחבקת ומכילה. חברות שנותנות אוזן קשבת. 

זו תחושה פנימית שאני מחזיקה בה וצריכה ללמוד לשחרר אותה לאוויר העולם.

להפרד מהדימוי של אשת הברזל. היא משרתת מקומות שאני לא רוצה יותר בחיים שלי.

אשת הברזל מזמינה את הגברים הלא נכונים לחייה. מחייה מערכות יחסים שאני לא רוצה יותר בחיים שלי.

להתראות אשת הברזל. שלום לאשת הצמר גפן.

שונה ואחר מכל מה שהכרתי עד עכשיו

משהו מאוד רך, מאוד מקשיב, מאוד מדבר אמיתי מהלב ולא סיסמאות, צנוע, עדין, ביישן

השהות לידך הייתה פשוט נעימה. הרגשתי שזה כייף להיות לידך. לשמוע אותך מדבר

נהנית מהרצון שלך להקשיב לי

אחרת איך אפשר להסביר את זה שבילנו יחד את הלילה של שישי משמונה וחצי בערב ועד ארבע וחצי לפנות בוקר..?
וחוץ מלהחזיק לי את היד כי קפאתי מקור.. לא הייתה שום אנרגייה חייתית ומינית חזקה שהשתלטה על הכול.

פעם ראשונה שיש לי דייט כזה. פעם ראשונה שיש פגישה שלא נגמרת בסקס וזה מרגיש נכון. מאוד נכון.

אני לא יודעת מה אני רוצה, מעצמי, ממך, אם בכלל ואם גם אתה בעניין

אבל רוצה לשהות עוד רגע אחד שוב במחיצתך..