זה תמיד מפתיע אותי מחדש. כשאני מרגישה רגשות שליליים ולא נאבקת בהם. כלומר, מנסה לסלק אותם, שופטת את עצמי על הרגשות האלה וכד'. תוך זמן יחסית קצר הם נעלמים. כעס, עלבון,עצב,אכזבה,שנאה. פשוט נותנת להם להיות, והם מבינים שאין להם חזית להתמודד מולה ונעלמים לבד, מעצמם.
בעבר, הייתי נאבקת בהם. גם לא מדברת עליהם, או מדברת אותם. גם לא מבינה למה אני צרכה להרגיש ככה. גם שופטת את עצמי לחומרה. ואז הייתי נכנסית למעגל מסחרר שהיה קשה יותר לצאת ממנו.
קמתי הבוקר עם תחושה קלה יותר מבשלושה ימים האחרונים. ההרגשה שמישהו דופק לך העלמות לא ברורה היא לא נעימה.
יחד עם זאת, זה נתן לי התנסות מעולה בסוג נוסף של גבר. בסוג נוסף של התנסות. הוא עזר לי באופן מאוד ברור להבין שאין לי עניין יותר באקס. הגבריות שלו עוררה אותי, הדליקה אותי. ולמול זה האקס שלי. זה שבוכה בדיוק במצבים הכי לא קשורים. הנזקק. המטופל. החלש לפעמים. הלא מטופל. לא עושה תהליכים. לא סקסי בכלל. ממש לא.
אז הנה התפקיד של המג"ד, השעיור שנלמד ממנו. הוא עזר לי לשחרר באופן סופי את האקס. האקס שישב איתי לסגרייה בשבת בערב אצלי במרפסת. מסתכלת עליו, מרגישה כלום, שום דבר. לא רגשות חיוביים. גם לא רגשות שליליים. מסתכלת עליו אחרי לילה של סקס מטורף ובוקר של סקס מטורף וצהריים של סקס מטורף. מסתכלת עליו ומבינה שחוץ מהילדות המדהימות המשותפות שלנו, אין ביננו שום חוט מקשר יותר.
חושבת על מה עשיתי עם עצמי מאז מרץ 2011. איך לאט לאט הצלחתי לצאת מהקומה, מהשיתוק. איך הצלחתי לאסוף את עצמי צעד אחרי צעד. איך הצלחתי להלך בין הטיפות. להחלץ מהשיחות האלימות שחוויתי מולו. איך תוך שנה הצלחתי להשתחרר לגמרי מהפחד ממנו. מבינה שאין לו שום כוח כזה עליי. אני לא מתיימרת להגיד שבכלל לא. אני מניחה שעוד יהיו רגעים שיכאבו מולו או יכעיסו. לא יודעת איך ארגיש אם ייספר לי שמתחתן בשנית. או עומד להיות אבא. לא יודעת איך ארגיש אם יחליט למשל לעבור לעיר רחוקה מאוד או למדינה אחרת. כל עוד יש לנו בנות משותפות, חיי שזורים בחייו. ויש כאן תלות כלשהי שאני מבינה אותה וערה לה. אבל אין לי פחדים שמהדהדים לי בראש לפני השינה או מעירים אותי מוקדם מוקדם בבוקר. זה הפחד הרגיל מהלא נודע. כי יש בעצם אינסוף של אפשרויות שייקרו. ולי אין שליטה על זה.
בתור אחת שהוא היה רק ממצמץ ואני הייתי נלחצת, להיות במקום שאני נמצאת בו היום זה לחוות ממש חופש. חופש פעולה. חופש בחירה.
לחשוב על השממון הרגשי הזה. שהרגשתי מעוכה, מחוצה, נרקבת תחת משא הזוגיות הזו. לא יודעת מה יילד היום. יום רגיל או עוד יום של מלחמה. לחשוב על זה שגם כשגר בבית היה ישן המון בסלון. שלא התקיימה ביננו אינטימיות המון זמן. ושסקס היה משהו שתמיד רציתי להתחמק ממנו. לא יכולתי לחשוב שייכנס לי לגוף. לנשום אותו. את הריח שלו. לחשוב על זה ששבתות היו משהו שלרוב בכלל לא חיכיתי לו. לחשוב על כמה רמת המתח שלי הייתה גבוהה בנוכחותו.
על כך שהתרחקתי מכל החברים שלי. לא יכולתי להכניס אותם לחיים שלי. הסתרתי. כל הזמן הסתרתי ושיקרתי. גם למשפחה שלי. וככל שהיטבתי לעשות כך, כך גם התרחקתי מעצמי. לא אהבתי אותי בכלל. לא בנוכחותו עוד יותר. לא אהבתי את מי שהשתקפה מעיניו. שמעתי איך תיאר אותי כבת זוג והבנתי כמה אני רחוקה מעצמי. מהחיים שאני מאחלת לעצמי.
היום אני מבינה שצריך אומץ. לצאת לדרך חדשה שיש לך בבית ילדות בנות שנתיים ושלוש וחצי ועבודה שלא מכניסה לך כל כך הרבה כסף ומשפחה שלא יכולה לתמוך בך בכלל כלכלית , זה אמיץ.
כי בעצם בעצם. יש משהו אחד פנימי שדולק בי מאז שהייתי קטנטונת וגם מערכת היחסים עם האקס לא הצליחה לכבות. תשוקה. רצון להיות מאושרת בחלקי.
כשלון הנישואין חל עליי ממש כמו עליו. גם לי יש אחריות בכך שהגענו לאן שהגענו. אין כאן בן אדם אחד חרא ואחר מושלם. גם לי יש אחריות כבת זוג לכך שהמשפחה שלנו התפרקה. גם אני נכשלתי. טעיתי. גם אני כיביתי בו חלקים. גם אני בעצם מי שהייתי, כנראה דיכאתי אותו.
המפגש ביננו בסוף של מערכת היחסים, לא הוציא מאף אחד מאיתנו טוב. ונשארנו כי פחדנו. ובכך המשכנו לאמלל אחד את השנייה.
אבל הייתי אמיצה מספיק כדי להבין שככה זה לא יכול להמשך. גם שבדיעבד לא היה לי מושג מה עומד לקרות. איזה דבר גדול אני עומדת לחוות.
גם שהיו רגעים שחזרתי בי. גם שהיו רגעים של כאב עצום. של כדורים. של התפרקות.
לאורך כל הדרך, כל מה שאני קוראת לו המסע. גיליתי את עצמי מחדש. חלקים בי שנרדמו. חלקים שנולדו. גיליתי את דרדסי. אותי.
34 שנים חשבתי שאני לעצמי זה לא מספיק. וזה לא שאני חושבת שאני יכולה בלי אהבה או זוגיות או משפחה. אבל ההבנה הזו שיש לי אותי. שאני יכולה להכיל את עצמי. לאהוב את עצמי. לקבל את עצמי.
זו המתנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: