מתנות קטנות לחג מהולות עם המון אהבה ומחשבה

הבית נקי.. ריח של עוגה ממלא את הבית.. פרחים לבנים לכבוד החג.

שלוש שמלות חגיגיות..ריח השנה החדשה עומד בפתח

והבית מתמלא התרגשות.

השנה האחרונה הייתה מלאה בדברים לא צפויים

בחוויות צפופות, חדשות, מלאות, חלקן קשות חלקן מרגשות.

זו הייתה שנה של שינויים, של התחדשות.

של חיבור מאוד חזק, של יצירת תא משפחתי חדש ומלוכד הרבה יותר

של גילוי עצמי

של רכות, של כנות, של רגשות, של שיתוף וקרבה,

כניסה של אנשים חדשים לתוך החיים,

יציאה של אנשים קרובים מהחיים,

יצירת שפה חדשה,

מערכות יחסים משופרות.

ווליום גבוהה מאוד הייתה לשנה שחלפה,

הכול הגיע בעוצמות חזקות,

רכבת הרים,

סחרור מטורף.

עכשיו אפשר לנשום.

להכניס אוויר לריאות לנשוף אותו החוצה.

להיות.

ברגעים הפחות מוצלחים של החיים

וברגעים הטובים יותר שלהם.

אני יודעת יותר ויותר שאני לא יודעת

מבינה יותר ויותר שעל חלקים גדולים בחיים שלי ובאנשים שסביבי

אין לי שליטה

אני קופצת בנג'י ואני לא קשורה.

מתמסרת.

גוזלי, שתהיה לך שנה מופלאה

שהכוח הפנימי שלך יילך ויתעצם ושהרכות תהיה מנת חלקך,

לולי, שהעולם הפנימי שלך יתרחב ותמצאי את מקומך השנה הזו.

ולעצמי.

לעצמי אני מאחלת שזו תהיה שנה של גילוי.

שנה של מערכות יחסים משופרות.

שנה של התאהבות והתחדשות.

שנה של שקט פנימי והתחזקות.

שנה של קבלה עצמית.

שנה ט-ו-ב-ה!!

ריח החג באוויר והוא מביא איתו צביטה בלב. את הכאב הזה שלפעמים בא לי להקיא אותו, שקשה לי להכיל אותו.

המוזיקה האפורה שלי ברקע והלב כואב לי, פיזית ממש.

הכול מתערבב ביחד. הזוגיות שלו. הלבד שלי. החגים. הילדות. הלא נודע. רגעים כאלה של צלילה. געגוע מתעתע, מאוד מתעתע.

אני מתגעגעת אליו? הוא חסר לי? הדפוסים חוזרים על עצמם שוב ושוב, אני ממש רואה אותם ומזהה ולא מצליחה לחמוק. אפילו בוחרת להכאיב לעצמי במודע. מציצה לפרופיל שלו בפייסבוק, פתאום יש סטטוסים פתוחים לכל מי שרוצה ותמונות, מציצה לפייסבוק של חברה שלו. אני עושה לעצמי 'מיכה שטרית' בקטנה.. מכורה לפוזה המלנכולית, מכאיבה לעצמי כדי להרגיש חיה. רגעים שאין בהם נחמה, אין בהם אופטימיות, אין בהם טווח רחוק. יש בהם כאב שאני לא יכולה לשאת.

שנה חדשה, אני מסרבת לקבל אותה ככה. 

תחושה שיש לי הכול ואין לי כלום. הלבד מכאיב לפעמים. רגעים שאני רוצה לבוא לבית שמישהו מחכה לי, רוצה לשמוע אותי.

לא מנחם אותי הגברים שמחזרים, לא מנחם החברים, גם הילדות לא יכולות לשמש תמיד כנחמה. 

זה קשה לי. קשה לי מאוד. אני מתגעגעת לרגעים שהם חוויתי קושי וצילצלתי אליו. שוכחת שכבר המון זמן זה לא היה גם כשהיינו יחד.

הכול מתערבב. נמהל. כאב ועצב. אין נחמה. הכול מרגיש כאילו..כאילו..אין אפילו מילים לתאר.

גוזלי רך, עדין וקטן של אמא.

סיפור הלידה שלך יוצא דופן. נוצרת לי בבטן בלי שתכננו. אחותך הגדולה הפסיקה בבת אחת לינוק, שידרה לי כאילו לא טעים לה יותר החלב שלי ואז נפל לי האסימון. טעם החלב שלי השתנה בגלל ההורמונים של ההריון. במשך שבועיים התלבטתי האם זה באמת נכון להשאר בהריון. כשנולדה אחותך הגולה אני זוכרת ביני לביני שהיו לי חלומות שאני רוצה עוד תינוקת. שמתאים לי שתיים בהפרש קטן. היקום שמע וזימן לי אותך. אך ההחלטה לא בא בקלות כי גם אבא שלך היה צריך להתרגל לרעיון. אבל יחד הבנו שזה כנראה מה שצריך לקרות. ההריון היה קליל למעט העובדה שבשונה מההריון הראשון, הייתה לי תינוקת לטפל בה ולקום אליה בלילה וזה לא היה פשוט בכלל. אבל את זרמת איתי בבטן, וככה היית בלידה וככה נותרת גוזל שלי.
בישרת לי בבוקר יום שלישי שזה הזמן הנכון בשבילך. נסעתי למיילדת הפרטית שלי שבישרה לי שאני בתחילתה של לידה. החלטתי שאני חייבת לעבור קודם דרך הבית, לחכות לאבא שלך ולהגיע יחד איתו לחדר הלידה. תוך שעה וחצי מהרגע שחזרנו לחדר הלידה, בשנייה אחת שהייתי באמבטיה עם צירים חזקים במיוחד החלטת להחליק לך החוצה, בכזו זרימה, בכזו קלילות.  מהר מאוד התחברת לגוף שלי. והמילה שהכי אפיינה אותך היא זרימה, נוחות.

כזו תינוקת רכה. גדולה במשקל אבל נראית גוזלי קטן. היית ונותרת. העיניים שלך גדולות, תכולות וסקרניות. החיוך של שובב מאין כמותו. עצמאית, נותנת לי לפעמים להרגיש כאילו את לא זקוקה לי כי יש לך את עצמך ואני מעריצה את התכונה הזו שבך. יש לך את עצמך וברוב הפעמים זה פשוט מספיק לך.

לא מעניין אותך מה כולם עושים, אם זה לא מעניין אותך או לא מתאים לך, את לא תעשי. לא חשוב לך או דחוף לך להיות חלק מקבוצה.

לפעמים אני מחבקת אותך חזק, מרגישה את הגוף הקטן והרזה כל כך שלך מתפצפץ לו בתוך גופי שלי. את כל כך פיקחית, קולטת מהר כל כך. יש בך משהו כל כך שלם שאת נוטה הרבה פחות להעלב.

גוזל שלי, את נולדת לתוך מציאות שבה אמא ואבא היו מרוחקים. נולדת לתוך משפחה שבה יש אחות גדולה ויש אמא ויש אבא. ספגת אווירה משפחתית אך לא זכית לה לאורך זמן. זכית לרגעים אך לא לחוויה מלאה.

אני כואבת את זה שלגוזל שלי לא יהיו הרבה זכרונות של אמא אבא. אלא תמונת המשפחה שנצרבת בראשך היא אמא ואבא כל אחד לחוד.

אבל אני רואה אותך מתמודדת ונמלאת הערצה אלייך.
ואני אוהבת את הרגעים הקטנים האלה שאת מרשה לעצמך להשען עליי. מבקשת רק אותי, את אמא. מבקשת שארים אותך ואחבק.
אני אוהבת לראות אותך מדברת לעצמך, מספרת סיפורים, מלאה בדמיון. אוהבת לראות אותך בעולמך הפנימי והעשיר כל כך. לומדת ממך על אהבה עצמית. לומדת ממך על השרדות. קטנה כל כך בגודל ובוגרת כל כך לגילך. זה מטעה לפעמים אבל מעט זמן במחיצתך מבהיר כמה את גדולה מהחיים.
אני אוהבת שאת יושבת עליי בנדנדה ואנחנו מתנדנדות חזק חזק ומתפקעות מצחוק. אני אוהבת לצחוק איתך ושאת מבינה את ההומור ומשתפת איתי פעולה. אני אוהבת את הפכחות שלך ואת זה שלפעמים את אומרת משפט שמשאיר אותי המומה. יש לך דרך כל כך מיוחדת להביע את עצמך. כמו אז באותו יום שישי שהסתכלת עליי בעיניים עייפות ואמרת לי, אני רוצה שתיתני לי מוצץ ונלך הבייתה. ביקשת שאתן לך שקט. ביקשת את הפינה שלך.
את נותנת לי המון כוח גוזל שלי. אני יודעת שיש לי עוד המון עבודה. בגלל עובדת היותך ילדה זורמת ולא דורשת- זה מצריך ממני לא לשכוח שאת נוכחת בשקט שלך.
בת זקונים שלי. תינוקת קטנה שלי. גוזלי.