המיניות שלך זה דבר שכדאי שנדבר עליו.

ככה היא אמרה לי בפגישה האחרונה. וידעתי שזה נכון. כי איכשהוא תמיד התחמקתי מלדבר איתה על זה. והרי לחדר הקטן הזה אני מביאה ה כ ל. כל החיים שלי מאז ועד היום פרושים בפנייה. אז למה קשה לי לדבר איתה על זה. למה זה מביך אותי כ"כ? בייחוד שהי מייצגת בעיניי איזו דמות אמהית מסורה כזו. אז בכלל זה לא מתיישב לי. שזו גם נקודה למחשבה. אמהות וסקס- האומנם?

בתקופה האחרונה היו לי רגעיים מיניים אחרים. שונים. באחת הכנסתי גבר שמעולם לא ראיתי, לא פגשתי, לא דיברתי ולא הרחתי. אליי הבייתה. לממש פנטזיה שהייתה לי הרבה זמן. לעשות סקס עם גבר זר. בחושך מוחלט. סקס של טעמים ושל ריחות. שלאחריו כל אחד הולך לדרכו. וברגע האחר פגשתי גבר לבליינד דייט. בחוף הים. והיה שם רגע של נעורים. התמזמזות, נגיעות הכי אינטימיות שהביאו לסיפוק. 

בשני הרגעים האלה המיניות שלי גברה על הכול. הרצון העז לסקס. החרמנות שלי שנתנה את הטון הכי גבוהה. הספיקה תנועה אחת נכונה מהצד הגברי וזהו.. התמסרתי. בצד השני הייתה שפיטה עצמית גבוהה. כאילו עשיתי משהו לא נכון. לא אחראי. לא מכובד. לא הולם.

ברגעים מסוימים בים חשבתי לעצמי. פאק איט אול. יש ים, יש תאורה מטורפת של הירח, יש יין, יש מישהו שנוגע בך. ונוגע בך נכון. אז למה להיות עסוקה במה זה אומר עליי? למה להיות עסוקה שחבל לבזבז זמן עם מישהו שאת יודעת שזה לא זה. כאילו באמת חזרתי לנעורים.

כאילו משהו טרחני כזה. ככה ביליתי את השירות בבית ספר לקצינים. העולם מלא חתיכי על ואני בתפקיד המדריכה שומרת דיסטנטס. בטיול במזרח. מלא תיירים ואני לא עושה עם זה כלום. ובראש שלי הפנטזיות שלי משתוללות.

זה מין פער כזה. בין הראש לגוף. מין שמרנות אוברייטד, שמרנות של פעם לבין דרדסי התשוקתית. ש- ערה לגוף שלה, למיניות שלה, שפתוחה לנסות ולעשות. בתכלס אפילו שאני מאוננת זה תמיד מתחיל באיזו תחושה כזו מוזרה של מה זה אומר עליי.. ואני לא מוותרת על זה.. ולא מוותרת על הפורנו שאני כ"כ אוהבת.

זה רק הדיאלוג הזה בראש שמעכב אותי. אולי גם מעכב אותי מלגמור ממין אוראלי או מחדירה. זה הכי מבקש התמסרות מוחלטת של גוף ונפש.

ואני הכי רוצה לעשות שם עבודה. שסקס בכל צורה, עם כל אחד, בכל רגע, כל עוד נעשה מתוך בחירה מלאה שלי- הוא בסדר גמור.

ואני לא אוותר.

עד שאגמור

את התהליך

איך ייראו העיניים שלך?

איך יהיה המבט?

מה יהיה הריח שלך?

איך ישמע הקול שלך?

איך ירגיש המגע שלך?

אני לא יודעת. לא יודעת ביני לביני הרבה דברים.

אני נמנעת. אני לקחתי צעד אחד אחורה. אני שומרת על עצמי. שומרת על הלב שלי.

אני כמהה להרגיש. אבל לא רוצה כרגע הרפתקאות. 

אני רוצה להרגיש. להרגיש. להרגיש.

אני ארגיש מחר?

השנה הזו מגיעה לעצמי סליחה.

על שלא השקעתי בגוף שלי הרבה יותר. שלא התייחסתי אליו בכבוד.

על שהחמרתי עם עצמי. שפטתי את עצמי לחומרה כל כך הרבה פעמים. הייתי קשה עם עצמי.

על שלא חיבקתי את עצמי מספיק. שלא סלחתי לעצמי. שלא וויתרתי לעצמי ברגעים שהיה לי קשה.

על שהתעקשתי בכל כך הרבה פעמים להחזיק בתפקיד ה- וונדר וומן. על כל פעמים שהיא ניסתה להגיש מכתב התפטרות וסירבתי לקבל.

על שלא הקלתי על עצמי לפעמים. שלא שיחררתי קצת יותר.

שלא אמרתי לעצמי שזה גם בסדר לטעות, להפסיד, לא להצליח.

על כל הפעמים שהלחצתי את עצמי.

על כל הפעמים שבמקום לברך על כל מה שיש לי (ויש לי באמת לא מעט) התעצבתי על מה שחסר לי ואיננו.

שהשקעתי זמן יקר ורב מידי על ניתוח העבר במקום הסתכלות על העתיד.

שלא איפשרתי לכל כך הרבה חלומות להתגשם.

על זה שהיה לי קל כל כך לתת את כל מה שיש לי באמהות ופחות לדרדסי. כי קל לי להיות באמהות ולהיות דרדסי זה מצריך משאבים, התמודדות.

על זה שהיו הזדמנויות לא מעטות שלא הקשבתי לעצמי.

שעשיתי דברים גם כשלא היה לי נוח. כשלא רציתי.

לשנה טובה יותר, רכה יותר, זוגית יותר, מקבלת יותר, מפחדת פחות.

לעצמי.