עוד שנה מסיימת. ועוד רגע ממש עוד שנה חדשה מתחילה.

ואני חושבת המון על המושג הזה תשליך שמאפיין את חודש אלול.

תשליך.

תשליך את כל הפחדים שלך, את התסכולים שלך, הכעסים שלך.

לא תשליך במובן שלך תזרוק או תפטר מהם.

אלא תשליך במשמעות של להשליך על האחר. להשליך על מי שמולך.

מוצאת את עצמי מתמודדת עם זה יום יום אני משליכה אותם על בן הזוג שלי. 

אני משליכה עליו את הרצונות הלא ממומשים שלו. והוא אפילו לא יודע.

אולי אפילו לא יוד שהוא משליך גם עליי את שלו. 

ועכשיו באופן מודע אני ממש מרגישה את זה.

אני רוצה שהוא יכיל אותי.

אני רוצה שהוא ייתן לי התחושה שאני לא לבד. שהוא איתי.

אני רוצה שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי ואני לא מעזה לבקש את זה ממנו.

אני בחרתי בן זוג לא פנוי רגשית.

נכנסתי למערכת יחסים עם אדם שמתמודד עם מחלה. שמתמודד עם חיים שמתהפכים לו.

אדם שסגר בפני את הדלת, החלון, התריס ונעל נעילה כפולה.

והיום נותן לי להכנס ואפילו להשאר.

אני משקיעה שם המון אנרגיה ואני לא יודעת אם הוא אפילו יודע. זה חשוה שהוא יידע?

אני הולכת ממנו ובסוף חוזרת. אני בוחרת בו כל פעם. וזה מביא איתו שקט ושמחה ואז עוד פעם עולות בי השאלות.

אני משליכה עליו את הפחדים שלו, את הטראומות שלי, את הפציעות.

וכשזה לא מתממש, אני חוזרת חזרה אל עצמי. מתכנסת פנימה ומבינה שוב, שלא הוא אמור לתת לי את תחושת הבטחון.

ושבעצם יש לו את הדרך שלו להביע בטחון, אהבה ונוכחות.

ושהדבר שהכי הרווחתי ממנו בכל התליך של השש שנים האחרונות הוא שיש לי אותי.

שאני מעצם היותי היא תחושת הבטחון, השייכות והאהבה.

ושאם אני רוצה להרגיש, אולי כדאי שאניח ראש וארפה כי אין לדעת מה יהיה.

וזה אולי הדבר שהכי קשה לי לעשות.

אני אוהבת. אני שוב אוהבת.

עם כל הפחדים, כל החששות, כל החרדות, כל השיחות הפנימיות.

כל השדים, כל החלומות, כל הרצונות וכל התהיות.

אני אוהבת. אני שוב אוהבת.

אני רק רוצה להריח לו את השקע הזה בצוואר,

את בית השחי המזיע,

רוצה עוד חיבוק ועוד ליטוף.

עוד מהמבט הזה. שאפילו שלא אומר לי שהוא אוהב. אני רואה לו במבט את מה שהלב שלו מרגיש.

עוד שיחה, עוד הפתחות של הלב.

עוד שכבה מתקלפת. עוד אבק מתנער.

עוד רצון להעמיק ולהתעמק.

כשברקע המוסיקה שמחברת את הכל למשהו באמת נפלא.