מעולם לא חשבתי שאני אדבר דווקא על התקופה הזאת כמשהו חיובי.

כדיי להבין את מה שאני הולך להגיד פה צריך קודם כל להבין באמת מה זה לנגן מוסיקה.

לנגן מוסיקה זה לא סתם משהו שעושים בשביל הכיף או כי משעמם לנגן מוסיקה באמת לנגן! ולא סתם זה לענות על צורך/רגש כל כך עמוק בפנים שלפעמים אפילו אתה לא ידעת שיש לך, זאת פעולה שמוציאה ממך את כל מה שרצית אי פעם להגיד את כל מה שניסית לבטא כל רגש באמת עוצמתי שחווית.

ועכשיו לאט לאט בשנה האחרונה אני מבין איזה יתרון יש לי פה על אנשים אחרים, מספר פעמים במהלך השנה החמיאו לי על הנגינה על ההבעה על מה שאני מעביר מבחינת רגש במוסיקה.

ורק במוסד כמו האקדמיה למוסיקה ששם לצערי יש המון שאו לא עשו צבא או הלכו למוסיקאי מצטיין או תזמורת צה"ל ולא חוו את אותו תהליך שאני וחברים שלי שהלכו גם לשירות קרבי חוו.

ופתאום אני מתחיל להבין שדווקא מהמקום שסבלתי, שפחדתי, שנהניתי, שאהבתי, ששנאתי מהמקום שכל כך קשה לי להגדיר אותו כל פעם ששואלים אותי איך היה השירות שלי.

המקום הזה שהכיל גם את הסיוטים הכי גרועים שלי וגם החזיר לי את האמון בבני אדם את התקווה ולפעמים אפילו את הרצון לחיות.

דווקא משם אני שואב את מה שאני משתמש בו היום כדיי לנגן ולהבהיר את עצמי.

אז לא כל כך ברור איך אבל מסתבר שגם מהדבר הזה אולי בכל זאת יצא טיפה טוב.