כי בסרט הזה כבר הייתי...

כן, השתתפתי בעופרת יצוקה וראיתי את רצועת עזה ממבטי שלי, ראיתי את כל חבריי לפלוגה נכנסים חטפתי מטחים של פצ"מרים ועפו לי טילים מעל הראש ועל הראש.

שלא תבינו לא נכון ברגע שיקראו לי למילואים (אם יקראו) אני אגיע ואתייצב הכי מהר שאני יכול.

אבל...

אבל שם כבר הייתי ולא יצאתי לזה לגמריי בלי מטענים נפשיים

יש שם דברים שאני רשמית יכול להגיד שאם הייתי מתנהג אחרת, מגיב יותר מהר, ביותר אחראיות, שוקל יותר את העובדות אולי אנשים אחדים היו בחיים היום.

הייתי אז במנטליות אחרת.

מנטליות של חייל בסדיר, מנטליות של אני רוצה להיכנס להראות להם מה זה להילחם נגד כל הסיכויים להיות גיבור.

היום אני יותר מבוגר קצת אני מבין שזה שטויות שהצבא מכניס לך לראש בין אם לטובה או לא קצת קשה לי כרגע המחשבה של להיות שוב במצב הזה.

וכן אני יודע שזאת המדינה שאנחנו חיים בה ואם אנחנו לא רוצים להיות מפוזרים בין ארצות אירופה ושירססו לנו צלבי קרס על הבית זה כרגע מה שאנחנו צריכים לעשות וזה בעצם מבצע של הגנה עצמית אבל עדיין משהו בתוכי צועק החוצה – אני לא מוכן לזה שוב – אני מפחד – אני לחוץ – אני לא יודע אם אני אתפקד כמו שצריך.