טוב אז אתמול ראיתי דרך חברה משותפת שהגיבה פוסט של מישהיא בפייסבוק שאני לא מכיר.

(כן ניסיתי מאוד לחפש את הפוסט ולהעתיק לפה אבל לא הצלחתי למצוא).

בכל זאת אני אנסה לתמצת את זה פה למרות שאני בטוח שאני לא אצליח להביע את זה כמו שצריך.

התמצית שאני פחות או יותר זוכר מזה היא:" היי זאת אני, וכן אם כל מה שאני אינטיליגנטית ומעמידה פנים אז כן המילים שלכם פוגעות בי ואני כבר לא מתביישת להודות. אני לא מבינה עם עצמי גם למה אנחנו כל הזמן מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר ומאושר וכל הזמן שמים מסיכות, מתי נהפכנו לדברים הקונפורמיסטים האלה שחושבים שכל החיים זה רק אושר.

 אני עוברת תקופה קשה אני בודדה וקשה לי ואני רוצה להוציא את זה החוצה שתבינו שאני צריכה דחיפה או לפחות שלא יורידו אותי בגלל זה כל הזמן למטה.

מה שגרם לי אישי לשני תגובות:

א' כל אני שמח שעם כל הדברים הרעים שאני שומע כל הזמן על פייסבוק אני שמח שלרשת הזאת עוד יש את האופציה להוציא כנות מאנשים ובמיוחד שוידוי מהסוג הזה.

וב' כמובן תהייה ביני לבין עצמי מתי אני התחלתי לשקר לכל מי שמסביבי ולהעמיד פנים כל הזמן שאני לא סובל.

אני זוכר שכשהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כל הזמן ששאלו אותי מה המצב עניתי דברים בסגנון "החיים בזבל" ו"הכל חרא" אז כן זה לא הכי נחמד ואולי לא נשמע לכם פוליטקלי קורקט אבל לפחות זה היה כנה לא שיקרתי לא לעצמי ולא למי שמסביבי.

לאחר מכן התברר לי שהמנהלת מוקד שלי אמרה לבוס שלי להשגיח עליי ושהיא פוחדת שאני אתאבד או משהו למרות שהוא בתור גם מישהו עם עבר קרבי כן הבין אותי ואמר לה שזה דברים שיוצאים מהצבא (ובהמון מובנים הוא צדק בצבא כולם נמצאים באותו זבל פחות או יותר ואף אחד לא מפחד להודות בזה, לפחות בצבא שאני עברתי)

בכל מקרה אני לא זוכר מתי אבל איפשהו זה כבר עבר להיות "הכל בסדר" ו"סבבה" ואני לא יכול שלא להיזכר דווקא בשורה מתוך שיר של היהודים שלא שמעתי כבר איזה עשור לפחות "טוב אצלי זה בסדר אני מתחמק".

אז כן אני מבין שכמו שידידה טובה שלי אומרת "אין מה לעשות אני ואתה לא זכינו בלוטו הרגשי" ואני מבין שזה ירחיק ממני המון אנשים עם אני אציג החוצה את האמת, השאלה אם זה באמת נכון?