סתם קטע קצר שהיה לי חשק לכתוב
כי זה שהצבא טרטר אותי לקחת אוטובוס ב12 בלילה לאילת וב6 בבוקר לבסיס סתם בשביל לראות שכולם ישנים - רק הוביל לשיחה נורא משעשעת שיכולה לקרוא רק כשרואים את תל אביב כששוכבים באוטובוס ב1 בלילה
כי זה שהיא גילתה לי שהשריטות האלה ביד לא היו באמת מהחתול שלה - רק הוביל לאחת היצירות שכתבתי שאני יותר אוהב כי אני יודע בדיוק מאיזה רגש היא נבעה והיא כולה מלאה באותו רגש מלא עוצמה
כי זה שהפסקת את השיחות איתי וכבר לא נתת לי לדבר איתך כל מתי שרציתי ולא היה לי למי לזבל בשכל באמצע הלילה שאני סתם בוהה בתקרה - רק גרם לי להעריך את התקופה ההיא יותר ולהעריך יותר את כל מי שבאמת מתקשר אליי סתם כדיי לדבר ולא כי הוא צריך משהו
כי זה שנסעתי בלי להגיד להורים שלי לחיפה רק בשביל לשבת סתם אצלך בלי באמת לעשות משהו ולחזור הביתה ולגלות שאין לי מספיק כסף למונית ואז שהייתי צריך ללכת לשכנים לבקש כסף - רק גרם לי להבין שזה באמת נגמר והגיע הזמן לעבור הלאה
כי זה ששלוש שנים לא השקעתי כמעט בכלל בקלרינט ושיקרתי למורה שלי ולהורים שלי לגביי זה - רק גרם לי להבין עד כמה זה באמת חלק חשוב נורא בחיים שלי ורק הייתי צריך הפסקה
כי זה שבקושי הצלחתי לנגן בתזמורת צה"ל - רק גרם לי להתגייס לקרבי ולהבין כמה זה חשוב וכמה אני באמת מסוגל (וכן זה באמת דברים שבאמת לא הייתי חולם בחיים שאני יכול לעשות)
אולי עוד יתעדכן עם הזמן....
אגב בניגוד לקטע הקודם (למרות שגם שם אתם יכולים להגיב בכיף אם אתם רוצים) תגובות פה יתקבלו בברכה אוהבת וגדולה...בקיצור אל תיהיו זונות ותגיבו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dark Something