טוב אז היי

התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים

זה לא הסגנון שלי בכלל וסתם ניסיתי כי היה לי משעמם, אני מניחה שבפרקים הבאים אני אשתפר

אני גם מקווה שלא ייצא קצר מדיי, אני חושבת שאני אעשה פרקים יותר ארוכים, זאת פשוט סוג של פתיחה והקדמה וזה קצת מתמרח.

מקווה שתהנו

"היי אמא, אני יוצאת!"

"חכי שנייה מתוקה."

"מהר אמא, אני רוצה לצאת"

יום הולדת שש עשרה. ועד עכשיו הוא היה מושלם. התעוררתי בבוקר אל אמא ואבא שהביאו לי עוגה ומתנות. לפטופ של אפל, כמו שתמיד רציתי! ועוד 1500 שקל לשופינג! אחר כך הגעתי לבית ספר והביאו לי בלונים, וכולם חיבקו אותי ואפילו הוא אמר לי מזל טוב. חזרתי הבייתה ודיאנה הייתה אצלי קצת, ואז היא הלכה הביתה. אני אמורה לבוא אליה להתאפר. אחרי זה נלך למסיבה. היא בדיוק יצאה על התאריך שלי, ויהיה כיף. מסיבה ראשונה שלי, אני מקווה שאני אהנה. וביום שישי מסיבת פיג'מות וסרט עם החברות.

אז עכשיו התארגנתי. ג'ינס וטישרט ותיק. אבל בתיק יש לי את הבגדים האמיתיים. אני פשוט לא אוהבת שההורים שלי ייראו אותי לבושה ככה ומאופרת ככה. תמיד אני מרגישה שיש להם ציפיות יותר מדיי גדולות, כי אני ילדה יחידה, לא בגלל החלטה של ההורים שלי אלא בגלל שהם לא יכלו להוליד עוד ילדים. אמא שלי הייתה עקרה והצליחה להוליד אותי במאמצים רבים, ואחרי זה היא לא יכלה עוד, זה מה שהם סיפרו לי. אז אני מנסה להתאים לתדמית של הילדה המושלמת. ילדה עם ציונים טובים. יפה. רזה. עם חברים. לא רוצה לתת להם סיבה להתאכזב ממני.

"אלי, חמודה?" אמא סוף סוף נכנסה לסלון.

"כן?"

"אני ואבא צריכים לדבר איתך. אם את יכולה לשבת...."

"אמא, אני צריכה לצאת עוד חצי שעה, טוב? ואם אפשר לפני, רוצה להיות אצל דיאנה"

"כן..." דעתה נראתה מוסחת.

התיישבתי בתמיהה.

אבא נכנס. ההבעה על הפנים שלו הייתה שונה. תמיד הוא שמח, מאושר, מקבל. עכשיו הוא פחד, וראו את זה עליו.

הם התיישבו ואמא התחילה לדבר.

"טוב אז אלי... אני ואבא רוצים לספר לך משהו. ועכשיו הגעת ליום הולדת 16 ואנחנו חושבים שהגיע הזמן לספר לך." היא כיחכחה בגרונה. "כמו שאת יודעת, אני עקרה. לפני 20 שנה אני ואבא התחתנו, וניסינו להיכנס להריון. שנה, שנתיים, ולא הצלחנו. הלכנו לרופא והוא אמר לנו.... שאני עקרה. התחלנו טיפולים, ניסינו הכל. שום דבר לא עבד. לא הצלחתי להיכנס להריון. וזה היה משבר מאוד חמור בשבילנו...." ידה לחצה את זאת של אבא. "שלוש שנים אחרי החתונה היינו במצב לא טוב. הייתי בדיכאון, רבתי כל הזמן עם אבא, כמעט שנפרדנו... הייתי צריכה להתרחק, לנשום, ונסעתי לחופשה באנגליה. הייתה לי שם חברה של חברה, היא הייתה הודית, ונפגשנו והיא הראתה לי כמה מקומות. פעם היא הייתה עם הבת שלה. ילדה בהירה, חיוורת, בלי שורשים הודים. לא היה לי נעים לשאול אז התחלתי לספר לה על הבעיה שלי.. היא סיפרה לי שהילדה שלה מאומצת. שהיא לא יכולה ללדת, ואין לה כסף לעבור טיפולים, אז היא אימצה, והיא לא מתחרטת בכלל. היא לקחה אותי לבית היתומים, green woods  קראו לו. בית גדול, ביתי. חצר גדולה וירוקה. המון ילדים קטנים מצטופפים. ילדים קטנים, בלי אבא, בלי אמא. בסוף הייתי צריכה לחזור וחזרתי לארץ."

לא הבנתי למה הם מספרים לי את זה. ידעתי את כל זה. אבל שתקתי. הקשבתי.

"סיפרתי לאבא שלך. על האפשרות של האימוץ. על הבית יתומים. התחלנו לבדוק את זה. שמענו מפי אנשים, הלכנו לאנשים שעברו את התהליך. עברנו בדיקות, רק למקרה... הזמן עבר, קצת פחות משנה. כל תהליכי האימוץ אישרו אותנו, ונשאר רק דבר אחד- לאמץ. החלטנו שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים ילד. להעניק למישהו חיים טובים. נסענו לאנגליה, לבית היתומים שביקרתי בו. לפני שלושה חודשים הגיעה אליהם ילדה. ההורים שלה נהרגו בפיצוץ של חיסול חשבונות, בטעות. שום קרובים. היא הגיעה אליהם. ילדה קטנה, היית צריכה לראות אותה..... עיניים כחולות שטובעים בהן. שיער שטני. לחיים אדומות. התאהבתי בה מהרגע הראשון. סיפרו לנו על ההורים שלה. הם היו יהודים. זה הסיר את הספק מליבנו. לקחנו אותה, אימצנו אותה אלינו, ואהבנו אותה כמו בת. אמרו לנו שהיא נולדה ב12 לדצמבר. אימצנו אותה בדיוק ביום הזה. יום הולדת. יום אימוץ. היא הייתה בדיוק בת שלוש. קראו לה אליזבת. החלטנו לעברת לה את השם, לא לשנות לגמרי. קראנו לה אֵלִי."

ישבתי על הספה. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי לחשוב.

היום....היום ה12 לדצמבר. ולי קוראים אלי. אבל אני? אני מאומצת? לא הגיוני. אני לא הבת של ההורים שלי? ההורים שלי? לא ההורים שלי? ההורים שלי מתים. אז מי אלה? ישראל לא שלי בכלל...

הדמעות שלי התחילו לרדת בלי ששמתי לב. ההורים שלי...... לא..... ההורים המאמצים שלי ישבו על הספה, בוחנים את תגובתי. אבא שלי התחיל לדבר. "חשבנו שאת צריכה לדעת, אלי'לה.... חשבנו שהגיע הזמן..... אבל אני רוצה שתדעי, מתוקה, שזה לא משפיע על כלום. אנחנו אוהבים אותך הכי בעולם ואנחנו נעשה בשבילך הכל. פשוט....... לא רצינו להסתיר ממך. לא רצינו שעוד כמה שנים הכל ייתנפץ לך בפנים."

"אה...." אמרתי בקול רועד, "אה, ועכשיו זה לא התנפץ לי בפנים? עכשיו לא?"

"עדיף מאוחר מאשר לעולם לא," אמרה אמא שלי בקול רך.

"אני....אני לא יודעת...... אני לא יודעת מה לומר....... או איך להגיב...... לא יודעת"

"תקשיבי. את יכולה להגיד הכל, כל מה שאת חושבת. אבל זה לא משנה את המצב הקיים! בכלל לא! את עדיין הבת שלנו!" אבא היה כבר בלחץ.

קמתי. לא יכולתי לשאת את הישיבה שם. את המבט שלהם, המבט של הרחמים. את הידיעה שאני לא באמת שלהם. לא יכולתי לחשוב, רציתי למות, רציתי להפסיק את הכאב הזה.

תפסתי את התיק. "אני הולכת לדיאנה, אל תחפשו אותי" פלטתי ורצתי משם, טורקת את הדלת אחריי. ירדתי במעלית ויצאתי לגינה שמחוץ לבית. לא הרגשתי כלום, לא ידעתי מה להרגיש, אף אחד לא אמר לי מה מרגישים אם את מאמוצת. הסתכלתי בשעון. חמש דקות אחרי שהייתי אמורה להיות אצל דיאנה. קשה להאמין שכל זה היה בחצי שעה. קשה להבין שהחיים שלי התמוטטו, ושחייתי בשקר.... כל הזמן הזה.....

הלכתי לדיאנה ודפקתי בדלת. דיאנה עמדה שם. "איפה היית? קרה משהו?" היא בחנה את פניי. "לא". אבל היא הכירה אותי יותר מדיי טוב... תמיד צחקנו על זה שאנחנו אחיות. אולי זה באמת יכול להיות, חשבתי בלעג. "טוב. אני יודעת שקרה משהו. ואני ממש מצטערת, כי אני יודעת כמה היום הזה חשוב לך, ותגידי לי בזמן שלך, לא רוצה ללחוץ עלייך." חיבקתי אותה, אהבתי אותה ממש באותו רגע. "זה לא משהו גדול, בואי ניתארגן, בסדר?" היא חייכה. "מה שאני הולכת לעשות ממך........"

חצי שעה אחרי זה, מאופרת עם סומק ואייליינר ואודם וצללית, ולבושה בחולצת בטן ושורט ועקבים, יצאתי מהבית של דיאנה. גם דיאנה הייתה יפה, עם השמלת מיני שלה. תפסנו מונית ונסענו.

בהאנגר בתל אביב ירדנו. לא עמדנו בתור בכלל, והיינו בפתח ישר. המוזיקה והרעש היממו אותי. רציתי לשכוח, לא? אז הגיע הרגע. הסתכלתי עלייה והיא עליי וצעדנו פנימה.

טוב אז זה יצא דיי קצר חחחח, בוורד זה היה יותר!

מבטיחה שפרקים הבאים יהיו יותר ארוכים.

(אה ותהיו מגניבים ותגיבו אם קראתם, אפילו סתם "קראתי" או משהו חחח)

יאללה ביי(: