הייייי

פרק חדש, שוב באיחור כי אני צריכה מצב רוח לכתיבה, הפרק יותר זרם לי ויש לי אפילו כיוון כללי!

תמשיכו להיות מגניבים, ותהנו

"את לא נורמלית! איפה היית?"

נכנסתי הבייתה, והצעקה של אמא הגיעה ישר.

"מה אכפת לך?" אפילו אני קפאתי מהקול שלי. הוא היה קר.

אמא שלי השתתקה לרגע ובהתה בי פגועה אבל אז חזרה לעצמה-

"כי אני אמא שלך. ואת נעלמת ללילה שלם. והתקשרנו לדיאנה. תדעי שהיא מאוד כעסה. אמרה שנטשת אותה, נעלמת לה. אני רוצה הסבר. עכשיו."

"מה הסבר? הייתי איפושהו. עשיתי מה שרציתי. את לא אמא שלי בכלל, אז את גם לא צריכה לדאוג."

אחרי שאמרתי את זה העיניים שלי התמלאו דמעות. לא אמא שלי בכלל...

אמא שלי עוד שתקה, המומה ממה שאמרתי. "אלי... אלי..." בקול שלה היו תחנונים.

"תעזבי אותי, אני עייפה. אני הולכת לחדר."

והלכתי בלי להתסכל עלייה.

-

המקלחת שרפה, המים הכי חמים שיש. הדמעות שלי זרמו עם המים, נעלמו. אלוהים. איך יכולתי להיות כזאת טיפשה. לא רק שגיליתי שאני מאומצת, אז גם הלכתי והזדיינתי כמו שרמוטה אחריי זה. לא ידעתי אפילו מה לחשוב. מה לעשות. כשהמים נהיו קרים יצאתי, הסתכלתי במראה. עיניים בצבע אפור חום, נפוחות ואדומות. פרצוף בסדר, יפה אבל לא מדיי. שיער שנוטה לכייוון הברונזה, במיוחד אחרי המקלחת. איך יכולתי לחשוב שאני הבת של ההורים שלי מתישהו? כשהסתכלתי במראה, ראיתי שאין שום דמיון. אני, גבוהה, ארוכה, רזה. וההורים שלי, נמוכים ושמנמנים, עם שיער חיוור ועיניים ירוקות.

לא שוב דמעות. כואבות לי כבר העיניים.

התלבשתי מהר וזחלתי למיטה, מתפרקת שוב, מנסה לא לחשוב על כלום.

-

השמש נכנסה אל העיניים שלי. כל הגוף שלי כאב, והראש שלי גם.

"קומי, יש לך בית ספר" נשמע הקול המוכר מדיי של אבי.

"אולי אני לא אלך?" שאלתי בקול מתחנן.

"לא, הפסדת אתמול, ואם את לא חולה אל תלכי, אם את לא מרגישה טוב אקמול צריך לסדר את העניין. ואגב," הוא התיישב על הקצה של המיטה שלי וחיכה שאני אתרומם ואסתכל עליו, "אני מבקש שלא תגידי לאמא שלך דברים כאלה כמו אתמול. היא באמת דאגה לך, גם אני, השתגענו. לא ידענו איפה את, היא נכנסה לפאניקה, היא רצתה להתקשר למשטרה. היא בכתה. את לא מבינה איך הרגשנו. ואז את חוזרת ואומרת לה שהיא לא אמא שלך? היא לא רוצה לקום מהמיטה, היא כל כך עצובה, זה לא מגיע לה, אלי."

"מצטערת," הסתתי את מבטי ממנו. "אתמול בלילה... עשיתי טעות בשיקול דעת.... לא משהו רציני, אל תדאג" הוספתי כשראיתי איך המבט על פניו הופך מפוחד..."למזלי פגשתי בדרך חברה שלי שגרה בתל אביב, אתם לא מכירים אותה, היא עברה מפה לפני כמה שנים, וישנתי אצלה והכל היה בסדר... שכחתי להתקשר, זה הכל." השקר יצא ממני בקלות. "ואני מצטערת שאמא מרגישה ככה, אבל זאת האמת. אני לא הבת שלכם."

"אבל את כן. את כן הבת שלנו. משפחה זה לא בדם, אלי. משפחה זה זמן. זה רגשות. ואנחנו גידלנו אותך, אהבנו אותך, נתנו לך המון. סיפרנו לך רק כדי שתמצאי את עצמך ואנחנו גם מוכנים לעזור לך בכל התהליך. אבל חשוב לי שתדעי אלי שאת כן הבת שלנו. אני רואה אותך ככזו. את צריכה לראות אותנו כאמא ואבא. המצב לא צריך להשתנות."

"אני לא יודעת אבא, לא יודעת מה לחשוב. אף אחד לא סיפר לי מה לחשוב כשמגלים שאת מאומצת."

אבא שלי פתח את פיו לענות לי, אבל , "אבא, לא משנה. תעזוב את זה. אני אצטער לפניי אמא אם זה מה שיגרום לה להרגיש יותר טוב. אני צריכה להתארגן."

הוא נאנח וייצא מהחדר שלי.

"לא שוב," מילמלתי כשהדמעות שוב התחילו לרדת. לקחתי כמה נשימות והשתלטתי עליהם, הולכת להתלבש. ג'ינס ארוך ולא צמוד, סווצ'ר גדול. אחרי הלילה שעברתי לא רציתי שאף אחד יקבל מושג קלוש לגבי הגוף שלי. 

ניסיתי לסדר את השיער שייראה נורמלי אבל זה לא הלך אז אספתי אותו בקוקו והלכתי לחדר של ההורים.

"הי אמא." פלטתי, לדמות בין השמיכות.

"עכשיו אני כן אמא?" נשמע קול חלש.

"מצטערת. הייתי עייפה. הייתי מרוגזת. הייתי מבולבלת. לא התכוונתי. אני יודעת שאת עדיין אמא שלי."

התיישבתי ליידה ולקחתי את היד שלה.

"באמת מצטערת."

"זה בסדר," היא לחצה את היד שלי וחייכה. "אני מבינה, זה קשה בשבילך. אבל זה גם קשה בשבילנו חמודה. ואנחנו צריכים לחשוב איך מתגברים על זה, ביחד."

"כן.. טוב, אני צריכה ללכת לבית ספר. תרגישי טוב."

"ביי ילדה." היא אמרה לי בחיבה.

-

"מצטערת."

"בסדר הבנתי. לא בא לי לדבר איתך."

"נו, דיאנה."

"לא בא לי. תעזבי אותי. ביי."

"אני באמת מצטערת. אני לא התכוונתי."

היא הסתובבה אליי סוף סוף.

"מה לא התכוונת, אל, מה? להשאיר אותי לבד באמצע מסיבה בתל אביב? לגרום לי לקחת מונית עם שלושה ערסים דפוקים שעוד שנייה הקיאו עליי מהאלכוהול? לגרום לי ללכת חצי עיר לבד? הא?"

העיניים שלה התמלאו בדמעות.

פתחתי את הפה להסביר אבל היא קטעה אותי. "אני יודעת מה הולך לבוא עכשיו. תסבירי לי מה קרה. או שלא. סתם תצטערי. אבל לא בא לי לשמוע אותך עכשיו. אין לי כח. אני כועסת. אבל עזבי כועסת. אני פאקינג פגועה כמו לא יודעת מה. אז לא בא לי לדבר איתך עכשיו. אין לי מילים להסביר לך כמה דאגתי כשנעלמת. אני מחפשת אותך שעה בכל המועדון ואין אותך, עד שהברמן מספר לי שהלכת עם איזה מישהו. מה הייתי אמורה לעשות, הא? את יודעת כמה חרא גרמת לי להרגיש? עזבי שהשארת אותי לבד. החברה הכי טובה שלי נעלמת ולי אין מה לעשות, אין איך למצוא אותה. היא יכולה להרצח. התחשק לי להתאבד. אז זהו אל. לא בא לי לדבר איתך. תעזבי אותי."

"די... בבקשה, רק תקשיבי, בבקשה"

"לא רוצה. להתראות מתישהו."

והיא הלכה משם.

הלכתי לספסל ובהיתי. החברה הכי טובה שלי. אם חושבים על זה, החברה היחידה שלי, והיא שונאת אותי.

אוף.

ואז אחרי שחשבתי על זה התחלתי לצחוק כמו מפגרת. אני מאומצת. איבדתי את הבתולין. החברה הכי טובה שלי שונאת אותי. והמילה המסכמת שאני מצאתי זה אוף. כן, זה מראה עד כמה שאני מדהימה.

כנראה שצחקתי ובכיתי באותו זמן, כי, "היי, את בסדר?" נשמע קול מודאג מעליי.

ניסיתי להגיד שכן אבל לא יכולתי ממש.

"וואו, רוצה מים או משהו?" הקול התיישב ליידי.

כשנרגעתי קצת הצלחתי להרים את מבטי וראיתי מישהו יושב ליידי. מישהו דיי חתיך למען האמת. "אנ... אני.. מצט..מצטערת" הקול שלי רעד קצת.

"על מה?" הוא גיחך. "אם כבר אני מצטער שנפלתי עלייך ככה, פשוט לא נראית טוב ממש."

"כן, טוב, אין לי ממש סיבה להראות טוב היום.. אבל זה בסדר, ומצטערת זאת לא המילה שחיפשתי, זה יותר כמו תודה. אבל אני אסתדר, באמת."

"הממ, נראה לי את צריכה ללכת לשתוף פנים. הן דיי רטובות."

"אוי."

משום מה ההבחנה הזאת פתחה לי, שוב, את המעצורים, והדמעות שוב התחילו לרדת לי.

"הי, את בסדר? היי!"

"כן.. אני.. אני לא יודעת מה קרה לי..."

"בואי," הוא עזר לי לקום. כשהוא החזיק בי זה היה טוב. הוא היה חזק וסוג של תמך-גרר אותי עד לברז. שתפתי את הפנים והוא הביא לי טישו מהכיס שלו ("קצת מקומט אבל יותר טוב מכלום") והורה לי להתיישב על האדמה הלחה שליד הברז.

"עכשיו שנרגעת, שפכי. באמא שלי שזה עוזר."

הסתכלתי עליו קצת מופתעת,  "את השם שלך אני לא יודעת אפילו, ואני אתחיל לשתף אותך בחרא שלי? קצת לא נראה לי".

"מצטער, אני רגב. יא5, מדעית מוגברת. עכשיו לכי על זה."

צחקתי. "נו, זאת לא הייתה הכוונה. לא משהו אישי נגדך. פשוט.. אני.. זה אישי."

"אוקיי, הבנתי. אישי. בסדר."

"אל תעלב," דחפתי אותו בכתף קצת.

"חס וחלילה." הוא אמר, צוחק. "לפחות את השם שלך מותר לי לקבל?"

"אלי, י7, מחוננים."

"פשש, את מהחכמים."

"כן, אפשר להגיד", חייכתי אליו.

הצלצול נשמע.

"טוב, אני דיי צריכה להיכנס לשיעור. תודה על מה שזה לא יהיה," נפנפתי ביד לכיוון הכללי של הספסל, "היה נחמד להכיר והכל."

"אוקיי, אני לא אפגע כי את עוד לא חווית את הקסם האישי שלי," הוא אמר וצחק.

"למה שתפגע?" נעלבתי קצת.

"כי את מנפנפת אותי!"

"אני לא מנפנפת!"

"זה היה ניפנוף יקירתי"

"יקירתך?"

"נו, מחוננים וזה."

"אויש סתום."

"אני אסתום אם לא תנפנפי."

"אני לא מנפנפת!"

"טוב אז תביאי לי את הטלפון שלך," הוא גיחך אליי.

"וואו אתה ממש מתחיל חלק עם בנות."

"אני עוזר לך לא לנפנף אותי, את צריכה להודות לי!"

"שתוק", אמרתי לו בחיוך וכתבתי לו אותו.

אז מה אתם אומרים?

(אה ואוף! זה שוב לא יצא לי ארוך, ישרא מקטין הכללל. בוורד זה היה ארבע עמודים בערך!)