טוב אז זה פרק שמאוד זרם לי... ואני הכי אוהבת אותו בנתיים.

אינג'וי(:

אה ואם אתם רוצים (אותם אנשים נעלמים שלא מגיבים אבל עדיין קוראים את הסיפור שלי, אני בטוחה) שאני אשים שיר לפרק תגידו, למרות שאני באופן אישי לא אוהבת כי זה מפריע לי להתרכז בקריאה חחחח

בפרק הקודם: (קצת תזכורת)

....לא רק שגיליתי שאני מאומצת, אז גם הלכתי והזדיינתי כמו שרמוטה אחריי זה.....

....החברה הכי טובה שלי. אם חושבים על זה, החברה היחידה שלי, והיא שונאת אותי....

...."מצטער, אני רגב. יא5, מדעית מוגברת. עכשיו לכי על זה."....

פרק 4

שבוע אחרי

כמו שזה נראה המצב דיי חרא. דיאנה לא מדברת איתי, ההורים שלי לא יכולים להסתכל לי בעיניים, כל פעם שאני מגיעה לנושא של "פאק. אני מאומצת" מתחילות לרדת לי דמעות ונהיה לי כואב בטירוף, ועדיין כל הגוף כואב לי מהלילה הזה של היום הולדת. ועדיין, אני מסתובבת עם חיוך דבילי על הפנים.

והאחראי לכך בדיוק מצלצל בדלת.

"היי!" פתחתי אותה, נרגשת מדיי.

"אני מוחמא" הוא אמר ואני הסתכלתי עליו בשאלה. "נו, ההתלהבות הזאת, את יודעת..." 

"שתוק וכנס וזהו" הסתתי את הפנים שלי.

"נקודה רגישה? זה בסדר, אמרתי לך, זה הצ'ארם שלי. אני כבר רגיל."

"צ'ארם? באמת?"

"אני משתלב בחברה!"

"אתה דפוק כי אני לא משתמשת במילים האלו."

"שקרים."

הסתובבתי באנחת וויתור והתקדמתי לסלון. ההורים שלי לא היו בבית, הלכו לאנשהו ולא באמת אכפת לי לאן. זה טוב, לא התחשק לי שהם יפגשו אותו, את רגב. השבוע שעבר היה דיי נפלא למען האמת. הוא התקשר אליי באותו יום ואמר שמשעמם לו ודיברנו המון. ואחר כך בבית ספר, תמיד איתו בהפסקות... זה לא שיש לי עם מישהו אחר להיות ונראה לי שהוא נהנה בכל מקרה. אבל הפעם זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. מחוץ לבית ספר. פנים אל פנים. הוא רצה ללכת לאנשהו אבל בגלל הלילה שנעלמתי ההורים שלי העדיפו שאני לא אצא מהבית, וניסיתי להיות ילדה טובה, כדי לא לפגוע בהם מעבר למה שצריך.

"רוצה לשתות משהו?"

"כן, זה יהיה נחמד, ממש חם בחוץ.."

"חכה, דקה."

הוא התיישב לספה והלכתי למטבח, מוזגת לו מים קרים אבל גם מסתכלת עליו. הוא חשב על משהו, כנראה רציני, לשפוט על פי ההבעה שלו. חייכתי לעצמי. היחיד שגורם לי להרגיש טוב. כשאני לא איתו, האמת, אני מרגישה כמו חרא. ואז מגיע אסמס, או צילצול טלפון, או אם המצב באמת רציני אני נכנסת לפייסבוק ומסתכלת על תמונות שלו וזה קצת מחזיק אותי. זה לא טוב להיתלות ככה במישהו, אני יודעת. אבל אני לא יכולה אחרת.

"נו אז מה נסגר עם המים שלי, אישה?"

הקול שלו הקפיץ אותי, הרבה יותר קרוב.

"סליחה, מחשבות" גיחכתי והבאתי לו את הכוס.

"אה וסתום," אמרתי כשנזכרתי שהוא קרא לי אישה.

"אני מצטער, אבל אין לי למה. כי את אישה. תתמודדי."

"חה, מחוכם נורא."

הוא חייך ולא יכולתי שלא לחייך חזרה. אמרתי כבר שהוא מדהים?

"בכל מקרה," הוא פתח ואמר כשהוא נשען על הדלפק, "אני צריך לקנות מתנה לאחותי. היא קטנה ממך בשנה. והיום הולדת שלה מחר."

"עדיין לא קנית? וואו, גדול, רגב, אח טוב כזה."

"לא היה לי זמן! בכל מקרה, אז אני יודע מה היא רוצה, ואפילו יש לי את הכסף לזה. אבל הקטע שמוכרים את זה בחנות אחת במרכז. ונזכרתי שהיום הולדת שלה מחר בדיוק כשהייתי בדרך אלייך. ולא בא לי לבטל לך. אז בואי איתי."

ההתרגשות שלי התנדפה כאילו היא לא הייתה שם בכלל. חמש דקות. זה לא פיר. יש, עוד ערב ארוך ומלא חרטות. עוד דמעות שאני לא יכולה לשלוט בהם. הנה, הן באות עכשיו.

הסתובבתי שלא ייראה את העיניים שלי, מנסה להשתלט עליהם, מדברת בקול צרוד. "אמרתי לך, אני לא יכולה ממש לצאת מהבית. זה בסדר, אתה יכול ללכת, לא אכפת לי. במלא יש לי דברים לעשות."

"היי." היד שלו נגעה בי והוא סובב אותי אליו, יותר קרוב אלי מקודם. הוא אמר משהו אבל לא שמעתי כי הייתי מרוכזת בתחושה של העור שלו נוגע בשלי, בחמימות שפשטה בי. "היי, אלי, את מקשיבה לי בכלל?" הרמתי את המבט שלי אליו, מסמיקה. "תגיד שוב" גיחכתי במבוכה. "וואו, אווץ'. בכל מקרה, אל תדאגי! מתי ההורים שלך באים?" "מאוחר". ואז נשמעה הדלת נפתחת. "או שלא?" הצעתי.

"אוקיי אז חכי פה." הוא עזב את הזרוע שלי והלך, ואני, ממהרת אחריו, קצת פוחדת ממה שהוא עומד לעשות. "היי, ההורים שלי אלי?" הוא חייך אליהם. "אני רגב. בכל מקרה, אני ואלי היינו אמורים להיפגש כדי שאני אעזור לה ב..פיסיקה," הוא אילתר, "אבל אני חייב ללכת לקנות מתנה לאחותי, כי היום הולדת שלה מחר, והייתי שמח אם היא תבוא איתי, לעזור לי והכל." ההורים שלי הסתכלו עליי במבט שואל, "כן, מה שהוא אמר," חייכתי אליהם גם.

"טוב, אנחנו יודעים לאן את הולכת. ועם מי. אז אני מניח שזה בסדר. אבל את מתקשרת כל חצי שעה ולא חוזרת הבייתה מאוחר יותר מ10." הם פסקו.

"יש! אני הולכת להתארגן, חכה פה."

"את בסדר ככה," הוא סקר אותי, ואז שוב תפס אותי ומשך אותי מחוץ לדלת, פולט ביי להורים הקצת מופתעים שלי.

"אתה לא נורמלי! אני לבושה דוחה והשיער שלי לא מסודר, וגם לא לקחתי כסף, יש לי רק טלפון ומפתחות עליי, תן לי לחזור," ניסתי להתנתק מאחיזתו. לפחות, חשבתי שניסיתי, כי הגוף שלי לא ממש רצה שהוא יפסיק לגעת בו.

"למה את צריכה כסף? יש לי רשיון מוח, אני בן 17. ואת מושלמת בדיוק ככה. שקט."

הסמקתי, מופתעת מהמחמאה.

הוא שרק.

דחפתי אותו.

"וואו, מישהי פה אלימה קצת" הוא גיחך ופתח את המכונית.

"שלך?"

"של ההורים, אבל יש שתיים אז זה בסדר."

פתחתי את המגירה, מסתכלת על הדיסקים.

"כן, את יכולה לפתוח את המגירה, תודה ששאלת"

"אפשר לחשוב מה היה יכול להיות פה, אקדח?"

"תתפלאי." הוא קרץ לי.

"שקט, תתרכז בנהיגה, ולא בלהיות פוץ".

"חה חה" הוא פלט בלעג אבל השתתק והישיר את מבטו לכביש.

-

מרכז תל אביב. שכחתי כמה אני לא אוהבת את האזור הזה, בניגוד לשאר האנשים. רעש, חום, לחות מטורפת, אנשים דוחים. 

"היי, תקשיבי, רוצה להסתובב פה בינתיים? אני אלך לקנות לה."

"אתה לא צריך שאני אבוא איתך?"

"אני יכול להסתדר לבד," הוא חייך, "ולא בא לי שתשתעממי."

"סבבה, אני אחכה בחוץ". הוא חייך אליי בהתנצלות ונכנס לחנות.

עמדתי באמצע רחוב קינג ג'ורג', מנסה לא להיסחף עם הזרם הבלתי פוסק של האנשים. סתם בהיתי בשמיים ולא הייתי מרוכזת, עד ששמעתי קול מוכר. מוכר מדיי. אינטימי מדיי. "היי, אלי!" הרמתי את מבטי בקיפאון ותומר עמד ליידי, מחייך אליי.

"אלי?" החיוך שלו נמחק מפניו לאט לאט כשראה את ההבעה שעל פניי.

"אני מכירה אותך?" סיננתי.

הוא נראה מופתע אבל אז ההבנה הפציעה על פניו והוא צחק.

"מכירה אותי ממש טוב, הייתי אומר" הוא אמר וליטף לי את הלחי.

נתרעתי לאחור, מעיפה את היד שלו.

"מה. אתה. רוצה."

"סתם, לדבר איתך. ברחת בבוקר ההוא, אפילו טלפון לא השארת לי. אני מתעניין."

הבטתי מסביב לוודא שאף אחד לא מסתכל והלכתי לסמטה שהייתה מאחורינו, שומעת אותו בא אחרי.

"תקשיב. אתה לא צריך להתעניין. עדיף שתשכח ממני פשוט. אני בת 16. מה שקרה אז היה טעות. הייתי שיכורה. זהו."

"אז זהו, שבדקתי את העניין," הוא חייך אליי, "ולא עברתי על החוק בכלל! אם זה נעשה בהסכמה 16 זה גיל בסדר."

הרגשתי שאני הולכת להקיא.

"ו?"

"ו..." הוא הרחיב את החיוך שלו וסקר את גופי בתאווה.

צעדתי לאחור, מתרחקת ממנו. "תקשיב. אני לא יודעת איזה רעיון יש לך בראש וגם לא כל כך אכפת לי. אני גמרתי. זאת הייתה טעות. טעות. אחת שאני מנסה לשכוח ממנה, ואתה לא עוזר. וזהו. אז בבקשה,  תראה אותי כמו סטוץ. וואן נייט. שום דבר. אם אתה רואה אותי אל תטרח לפנות אליי, או להתסכל עליי בכלל. פשוט תעזוב אותי." פניתי ללכת.

הוא תפס את היד שלי וגרר אותי אליו, צמוד, לוחש לי באוזן.

"את אמורה להיות שמחה בכלל... בכל זאת, אני הראשון שלך," הוא הדגיש את המילה בלעג קל, "ואני רוצה לשמור איתך על קשר. את אמורה להיות שמחה."

צמרמורת עברה בי.

"תעזוב אותי," פלטתי בקושי.

אבל הוא לא עזב.

"אני מניח שנזכרת בלילה ההוא. לא היה לך כיף? לי היה כיף. את מבינה, זה העניין. היה לי ממש טוב. האמת," הוא צחק בעצבנות, "זה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. ואת עוד היית בתולה, לא מנוסה בכלל. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיית בתולה, אז שכבתי עם עוד שתיים." תחושת גועל עלתה בי. שכב עם עוד שתיים. "אבל אל תדאגי, זה היה בהסכמה מלאה והן לא היו שיכורות ואני שמח להגיד שהן נהנו," הוא ציחקק. "אבל זה לא היה אותו דבר. אז המסקנה המתבקשת. זאת היית את. ועל זה אני לא יכול לוותר."

"חבל, כי אני כן. תעזוב אותי. תפסיק."

הוא לא ענה, ובמקום לעזוב אותי העביר את היד שלו על גופי, על פניי.

 פתאום הוא סובב אותי אליו.

החיוך שלו היה קצת מטורף. זה הפחיד אותי.

היד שלו ריפרפה על שפתיי, ואני רעדתי.

הוא קירב אותי אליו, ולחש לי, "הקטע, יפה, זה שאת לא נגעלת ממני לגמרי." הוא ציחקק והעביר את שפתיו מהאוזן שלי אל הלחי ומשם אל שפתיי, לא נותן לי להרתע לאחור, מחזיק אותי צמוד אליו.

 "אלי?" נשמע קול.

שיט.

רגב.

שכחתי ממנו.

דחפתי אותו הפעם חזק והוא ראה את הפאניקה על פניי ונבהל, הולך קצת אחורה.

"דיי, תלך מפה, תעזוב אותי." התחננתי אליו.

"אלי, איפה את?"

הפנתי את מבטי לאחור, מתפללת שרגב לא ייכנס ויראה אותי איתו.

"פוחדת שיגלו אותך איתי, אה? שיחשבו שאת קצת זונה?" הוא גיחך כשהבין מה גורם לי לפחד.

"או שאולי זה החבר שלך?" צחק קצת יותר חזק.

ניסיתי לשחרר את היד שלי אבל הוא לא נתן.

"אלי!!"

"בבקשה, תן לי ללכת." הרגשתי את הדמעות עולות.

"בסדר." הוא חייך והתרחק ממני עוד יותר, עדיין מחזיק. "אבל תביאי לי את הטלפון שלך. ואת השם שלך. המלא."

הוא הוציא עט ורשמתי לו אותם מהר, בלי לחשוב, רק ממלמלת לעצמי, שלא ייכנס שלא ייכנס שלא ייכנס שלא יראה שלא יראה שלא יראה.

הוא ניסה את הטלפון וראה ששלי מצלצל ואז התרצה.

"לכי," הוא גיחך והתכוון לשחרר את יידי.

"אלי! איפה את?"

"במחשבה שנייה..." הוא מילמל, ובעזרת ידי קירב אותי אליו, נושק לי על שפתיי, שם את יידו את גבי. לא זזתי ונתתי לו לגמור לנשק אותי, ואז הוא סוף סוף שיחרר, ואני רצתי משם אל הרחוב הראשי.

סידרתי את בגדיי וקיוויתי שאני לא נראת מפוחדת מדיי, מנסה לא לחשוב על מה שקרה עכשיו.

"היי, אני פה מפגר" צחקתי.

"אלי!" רגב רץ אליי. "את לא נורמלית, הפחדת אותי לגמרי!"

"סתם הלכתי להסתובב קצת, הייתי בתוך חנות ולא שמעתי אותך.." ניסיתי להכניס בתוך קולי נימת התנצלות.

"אמרת שאת מחכה לי בחוץ, את לא נורמלית, הבהלת אותי," הוא אמר אבל גיחך.

"מצטערת" חייכתי אליו.

"אבל את בסדר? את ממש חיוורת." הוא סקר אותי בשאלה.

 "האמת, אני לא ממש מרגישה טוב, אפשר אולי שתסיע אותי הבייתה?"

בהתחלה ראו עליו שהוא רוצה להתווכח ולהתעקש שנשאר עוד קצת, אולי שנלך לאכול או משהו, אבל בסוף התחרט –כנראה נראיתי ממש לא טוב- והנהנן בהסכמה.

במכונית הצטנפתי במושבי ולא דיברתי אז גם הוא שתק.

 "הנה הבית שלך," קולו הפר את הדממה.

"אז תודה. ומזל טוב לאחותך. ביי."

"היי, אלי?" הוא תפס את יידי כשהייתי בדרך החוצה, ואני לא יכולתי להימנע מרעד בלתי רצוני שעבר בי.

הסתכלתי עליו בשאלה.

"אני.." הוא פתח אבל השתתק באמצע. הוא הסתכל עליי, מנסה לפענח משהו. לבסוף כנראה החליט ורכן לעברי, שפתיו נפגשות עם שפתיי וחמימות בלתי צפויה ממלאת אותי.

זה היה קצר, שתי שניות בערך, ואחר כך הוא הלך לאחור בפתאומיות, לחייו בוערות.

"אז, כן, בכל מקרה, אני מקווה שתתני לי לפצות אותך על היום הלא מוצלח הזה, נדבר כבר, ביי."

אמר מהר והסתובב, פניו אל ההגה.

חייכתי ויצאתי מהאוטו, צופה בו כשהוא מתניע ונוסע.

טוב אז זה לא נותן לי להעלות את התמונה היפהההה שמצאתי. אוף. לא נורא.
הפעם, לשם שינוי, אני ממש מרוצה מהאורך של הפרק, וויפי!

ועדיין לא החלטתי את מי אני אוהבת יותר, את רגב או את תומר, הממ

 אז זהו לבנתיים, תשארו יפים ותגיבו אפילו סתם תגובה אם קראתם(: