אז חזרתי. מניחה שלכתוב סיפור כזה הוא יותר טוב מלכתוב סתם כלום. מסתבר שיש לי עוד שניים שלושה פרקים שלו בתיקייה, ומשם אני אמשיך. יכול להיות שיהיה אפשר להבדיל בין הקיץ לבין עכשיו, בקטע של הסגנון כתיבה שלי והכל. תהנו. 

אה וסתם בשביל להבהיר, כי יצא לי קצת דפוק: קוראים לה אלי. היא נולדה עם עיניים כחולות ושיער שטני, והשתנה לה למה שהיא מתארת כמה פרקים אח"כ.

היד שלו מרפרפת על פניי, על גופי. "בכלל, את צריכה להיות שמחה..". הוא מתעכב על החזה שלי. "היה לי ממש טוב. זאת היית את." הוא מסובב אותי אליו, מנשק אותי, ואני לא יכולה לזוז. הוא מכניס את ידיו הקפואות מתחת לחולצה שלי, מלטף את הבטן. "ככה טוב?" הוא לוחש לי. אני מחייכת אליו משום מה. הוא מוריד לי את החולצה ופותח לי את החזייה, תופס בידו את שדי. "כל כך יפים.." הוא אומר בקול מגחך, אבל קול בס נעים, עמוק, גברי.

כעבור כמה דקות הסדינים מוכתמים בדם ושתינו שוכבים ביחד, מתנשפים.

"כיף לך?" הוא מלטף את הבטן התחתונה שלי לאט. "הכי", אני מצליחה להוציא מפי.

פתאום דפיקה נשמעת בדלת. היא הולכת ומתחזקת, הולכת ומתחזקת.

הוא מתרומם ולוקח כרית, שם אותה על פניי.

אני לא מצליחה לנשום.

הדפיקות נורא חזקות.

-

התעוררתי מתנשמת, מזיעה, סבוכה בסדינים. הדפיקות של אבי היו חזקות. "אלי! מה פתאום נעלת את החדר? אני כבר שעה דופק פה. תתעוררי. יש לך בית ספר, ואני לא נותן לך להפסיד אותו שוב!"

לא יכולתי לענות לו. התמונות מהחלום היו יותר מדיי חיות בראש שלי, כל כך אמיתיות... וחלקן, אני חושבת, היו אמיתיות.  החלק הראשון, בכל מקרה. עולים לי רגעים מהלילה ההוא. עולים לי רגעים גם מהאחר צהריים ההוא במרכז. זה היה כבר לפני שבוע, הייתם חושבים שזה יפסיק. אבל זה לא.

דמעות עלו בעיניי.

"אלי, מתוקה, אני מבין שאת לא רוצה ללכת, אבל הרופא אמר שאת לא חולה. את חייבת, את סתם נשארת בבית, תפסידי חומר. אולי אם תדברי על זה תרגישי טוב יותר?"

בעודי קמה מהמיטה פלטתי "בסדר, אבא, קמתי. אני אתארגן תכף ואצא."

שמעתי שהוא הלך וניגשתי לאמבטיה, מסתכלת בפניי, שוטפת אותן. הן כל כך חיוורות.

-

כעבור רבע שעה הייתי במטבח, לבושה בג'ינס וסווצ'ר גדול, אוכלת קורנפלקס. "אמא, אולי אני לא אלך גם היום? אני לא מרגישה טוב.."

"לא, אלי, עבר לך החום כבר לפני יומיים. תלכי, קדימה, זה יעשה לך טוב."

טוב, אני מניחה שאני אצטרך לצאת מהבית מתישהו. פשוט קיוויתי שזה יהיו עוד הרבה זמן.

ניסיתי. ניסיתי להתעלם ממה שקרה לי ולהתרכז רק ברגב. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה להפסיק לזכור.

"קדימה, אני אקפיץ אותך" אמר אבא שלי, מחזיק את המפתחות בידו.

נאנחתי, לוקחת את היקלוט.

-

"אלי, היי, אלי!" נשמעה הצעקה מאחוריי.

הגברתי את קצב ההליכה שלי, מתפללת שאני אספיק להגיע לשירותים לפני שהוא ישיג אותי.

יד אחזה בי. כנראה שלא הספקתי.

הסתובבתי, לא יודעת מה לעשות.

"היי?" הצעתי.

הוא התסכל עליי, מתוסכל.

"אני דיי חושב שאנחנו צריכים לדבר."

"אה."

הוא פלט צליל נרגן.

"אכפת לך לבוא איתי?"

סימנתי לו בראשי שלא, והוא עזב את היד שלי והלך לצידי.

"יש מצב שזה ייקח קצת זמן? אני דיי מבריזה משיעור כרגע."

"את תחיי." הוא נעצר ליד השיחים, מסתכל שאין אף אחד.

"טוב, אז, מה?"

"מה? את רצינית? כל השבוע את מתחמקת ממני, בקושי הצלחתי לתפוס אותך. אה, ואת גם לא עונה לי לטלפונים. ואני כמו מטומטם באתי אלייך הבייתה וההורים שלך לא נתנו לי להיכנס. אז, מה?" קולו עלה בטון יותר ויותר.

"היי," חייכתי אליו חיוך עצבני. "תרגע. הייתי חולה.. הטלפון שלי היה כבוי. הוא עדיין. וברור שהם לא נתנו לך להיכנס, הם לא רצו שתידבק. ולא התחמקתי ממך. סתם צירופי מקרים בטח."

"תראי... קרה משהו? אני.. אני דיי חשבתי, את יודעת," סומק הציף לו את הפנים, "שאולי... את יודעת.."

חייכתי אליו, וזה היה חיוך אמיתי, בפעם הראשונה מזה שבוע. "לא קרה כלום. באמת."

"אה." הוא פלט, מסתכל עליי.

הוא הושיט את ידו, מסיט את שערי מאחורי האוזן.

לא זזתי. זה הרגיש טוב, אני חושבת.

הוא התקרב אליי קצת. היד שלו נגעה לי בלחי, מהססת. הוא חיפש את מבטי, תר אחר אישור.

כנראה שהוא מצא אותו.

שפתיו התקרבו אליי, נוגעות בשלי, ידו מאחורי ראשי.

"את צריכה לשמוח בכלל. אני הראשון שלך." תחושה של שפתיים אחרות, קשות יותר, התגנבה אליי. הרגשתי יד שלא נמצאת שם באמת, על הגב שלי, נוגעת קלות.

בבת אחת התרחקתי מרגב, מבוהלת.

הוא שיחרר אותי, מסתכל עליי, לא מבין, דואג.

"אני מצטערת. אני פשוט לא יכולה." דמעות עלו בעיני.

"מה? היי. אני.. זה היה מהיר מדיי? אני מצטער. זה פשוט הרגיש לי נכון. אם זה מהיר לך מדיי-" הוא התחיל לדבר יותר ויותר מהר, קטעתי אותו.

"לא. זה לא אתה בכלל. זאת סתם אני. אני לא יכולה. אני מצטערת." הרגשתי שהדמעות הולכות לרדת והסתובבתי משם, הולכת מהר, כמעט רצה.

נמלטתי לשירותי הבנות, ישבתי על המכסה של השירותים ולא הצלחתי לא לבכות.

-

בדרך חזרה מבית הספר שמעתי את שמי פעם נוספת, הפעם קולה של בת.

"אל?"

הסתובבתי בבת אחת, מרגישה שאולי משהו אחד לפחות יילך טוב.

"דיאנה?" חייכתי אליה, מאושרת לפתע.

"אני.. היי. פשוט.. נעלמת.. אז דאגתי..." היא בחנה אותי ביתר תשומת לב. "היי, מה זה, בכית?"

"כן, אולי.." אמרתי בקול חלש.

"תקשיבי, אני עדיין כועסת עלייך בטירוף, אבל... את החברה הכי טובה שלי. זה באמת לא שווה את זה. "

"די! אין לך מושג כמה אני מצטערת. באמת." הרגשתי שמתחילות לרדת לי דמעות שוב, והיא שמה לב ובאה לחבק אותי.

"דיי, אל תבכי סתומה. בואי נשב איפושהו. תספרי לי מה קרה."

-

"אוקיי, אז רגב בא ומנשק אותך ואת הולכת אחורה.. מה..." דיאנה שאלה אחרי שישבנו וסיפרתי לה את כל עניין רגב.

"אני.. אני פשוט לא יכולתי. אני כל כך מטומטמת."

"למה לא יכולת? את מחבבת אותו. ממש. אפילו כשאת מדברת עליו, רואים עלייך."

"כי אני לא יכולה. אני רוצה. אני כל כך רוצה. אבל אני לא יכולה. אני לא מצליחה." אמרתי בתסכול.

היא הסתכלה עליי בדאגה. "היי, קרה משהו?"

רציתי לספר לה. כל כך רציתי. רציתי שהיא תייעץ לי את העצות דיאנה האלה שלה. אבל לא רציתי שהיא תחשוב שאני זונה. לא רציתי שהיא תראה אותי ככה.

הדמעות שוב היו שם. אני חייבת להפסיק לבכות מכל דבר.

"היי, אלי, מה קרה? קרה משהו?" היא נראתה דואגת יותר ויותר.

"לא.." הצלחתי לפלוט, מנסה למחות את הדמעות שלי, להפסיק אותן.

"אלי," היא נעשתה רצינית לפתע. "בלילה ההוא. בלילה ההוא... מישהו עשה לך משהו? נגעו בך נגד רצונך?"

כמעט באתי לספר לה. כמעט באתי לספר לה על תומר, ועל זה שאני מאומצת, ועל זה שהוא רודף אחריי, ועל זה שאני מרגישה אותו כל הזמן. אבל לא יכולתי. אני מכירה אותה, היא תרד על עצמה אחריי זה. תכעס על עצמה שהיא עזבה אותי בבר לבד, שהיא לקחה אותי למסיבה הזאת מלכתכילה, שהיא לא שמה לב שאני לא במצב ללכת, שהיא לא חיפשה אותי יותר טוב. אני לא רוצה שהיא תעשה את זה. היא תיכנס לדיכאון, אני מכירה אותה. עדיף שרק אני אסבול. עדיף.

"לא, באמת שלא, דיאנה. אני פשוט... אולי מתישהו..."

"אם עשו לך משהו, אל תתביישי ותגידי לי, למען השם, אל. זה חשוב. זה לא טוב לשמור את זה בפנים."

"באמת שלא. אמרתי לך, שתיתי קצת, אבל זה בסדר, פגשתי חברה שלי, ישנתי אצלה. זה באמת בסדר. אני פשוט.. לא יודעת, לא מרגישה מוכנה עדיין, זאת הייתה נשיקה ראשונה בערך ולא הרגשתי שזה הזמן... נבהלתי, כמו פוסטמה," השקרים יצאו מפי בקלות.

"תקשיבי, תתקשרי אליו, תסבירי לו, נשבעת שהוא יבין. הוא נשמע מדהים בשבילך, תני לזה סיכוי. לא נראה לי שכל כך דחוף לו להתמזמז איתך על השבוע השני."

"את חושבת?"

"אהא."

"תודה, את הכי נפלאה בחיים," חיבקתי אותה.

"טוב, שמעי, אני צריכה לשמור על אחים שלי, צריכה ללכת. אבל תדליקי את הטלפון. יש לי מלא מה לספר. ותתקשרי אליו. נדבר, ביוש." והיא הסתובבה והלכה.

דידיתי הבייתה, בקושי מחזיקה את עצמי לא ליפול ברחוב ולהתחיל להתייפח בטירוף.

דמות עמדה ליד השער שלי.

היי, אני מכירה אותה. חשבתי כשהתקרבתי.

כשהייתי עשר מטר ממנה זיהיתי.

עיניי נפקחו בבהלה.

הסתובבתי משם.

"היי, נשמה, חכי" נשמע הקול המוכר.

נעצרתי.

הוא עקף אותי ונעמד מולי, מחייך אלי את החיוך הזה שלו.

"מה קרה שנבהלת?"

ניסיתי לצעוק עליו, להגיד משהו, משהו, אבל לא הצלחתי. כאילו המוח שלי לא תפקד באותו רגע. מה הוא עושה פה, ליד הבית שלי. מה אם מישהו ייראה אותנו. אלוהים. אלוהים. אסור שייראו אותנו. אני חייבת להכניס אותו הבייתה, אסור שייראו אותו איתו, שיחשבו משהו.

הסתובבתי ופניתי ללכת מהר הבייתה, שומעת אותו בא מאחוריי. פתחתי את הדלת ונתתי לו להיכנס, סוגרת אותה מהר, מתפללת שההורים שלי לא יקדימו לחזור היום.

נשענתי על השיש של המטבח, פניי בכיוון ההפוך ממנו.

"מה אתה עושה פה?"

"מה זאת אומרת?"

"תומר." הסתובבתי אליו. "אתה בבית שלי. בשכונה שלי. חשבת מה יקרה אם מישהו יראה אותך? הא?"

"תרגעי, לחץ," הוא גיחך. "יחשבו שאני בן דוד שלך או משהו. חוץ מזה, התקשרתי, ולא ענית. מה הייתי אמור לעשות? רציתי לדבר איתך."

"לא עניתי כי הייתי חולה. ח ו ל ה."

"טוב, נו, סליחה, אל תתרגזי ותמותי לי פה."

"מה אתה רוצה? אולי אתה מוכן לעזוב אותי בשקט?"

רעדתי.

"חשבתי שכיסינו את הפינה הזאת."

"לא, זה אתה שכיסית אותה. לא רוצה אותך לא בתור חבר לא בתור ידיד לא בתור יזיז לא בתור שום דבר. עוף לי מהחיים כבר. מספיק קילקלת."

הוא הסתכל עליי, אפילו לא קצת המום, והתחיל להתקרב אליי, שם את ידיו על השיש מסביבי, צמוד אליי בגופו, ואני לא יכולה לזוז.

"היי, שקט, יפהפיה. הבנת לא נכון. אני לא אונס נשים להנאתי. אולי אני סטוציונר, אבל תמיד בהסכמה. אני בסה"כ עושה טובה לשינינו."

"טובה?" ניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא לא נתן לי. "אתה לגמרי טיפש? מפגר? הא? אתה הורס לי את החיים. אני לא מסוגלת פאקינג להתנשק בגללך. תעזוב אותי כבר." לא הצלחתי לעצור יותר את הדמעות, והן ירדו, בשקט,אבל הוא עדיין שם לב אליהן, לוקח את ידו ומנגב אותן.

"כבר רצה להתנשק עם אחרים, הא? אם לא הייתי יודע שזה עניין חדש בשבילך..." גיחך, אבל אני חושבת ששמעתי גם טיפת קנאה בקול שלו. "שמעי. את יודעת מה, יש לי פשרה. אני התכוונתי.. לא יודע, להיות חבר, איך שלא עושים את זה. לקחת אותך למקומות ולהיות נחמד והכל. אולי אפילו לא להזדיין עם נשים אחרות. אבל אני מבין שאת לא רוצה.

אז יש לי משהו אחר. בואי אליי לדירה, נעשה סיבוב שני של אותו לילה, ואני אעזוב אותך בשקט. לא אסתובב פה, לא אתקשר, לא אספר לאף אחד..."

הסתכלתי אליו באימה. "מה? מה אתה מבקש ממני, חתיכת.. חתיכת בן זונה מפגר."

"הפה, תרגעי עם הקללות," ציחקק.  "שמעי. לא רוצה לא צריך. אבל אם לא תסכימי אני כן אסתובב פה. אולי ייפלט לי איזה משהו, לכי תדעי. אולי אני אתקשר הרבה. לא מודע למעשיי כשאני מעוצבן כפרה."

דחפתי אותו מעליי והוא זז אחורה להקלתי.

"אז אתה אומר שאו שאני... שתהיה.. כמו חבר שלי, או שאני.. אתה יודע.. פעם אחת וזהו.. או שאתה תסתובב פה ותספר ותצחק?"

"כן, זה פחות או יותר מסכם את העניין."

כיסיתי את פניי בידי.

"תומר. בבקשה."

"אז תני לי הזדמנות, נו, זה לא יעלה לך כלום."

"אני בת 16. אתה בן 22. לא יעלה לי כלום? בטח."

"אף אחד לא צריך לדעת על זה אם את לא רוצה."

"אבל אני בכלל לא רוצה להפגש איתך... בבקשה..." הורדתי את ידי מפני, מישירה את מבטי אליו, מתחננת.

"יש לך את האפשרויות שלך."

הסתובבתי ממנו, בוכה. כוסעמק. כוסעמק. אני שונאת אותו. אני שונאת את עצמי. זה לא פיר. לא רוצה לראות את הפנים שלו,ללכת איתו למקומות, לא רוצה שהוא ייגע בי בכלל. אולי ככה אני אשכח, אולי ככה זה כן יצליח עם  רגב, אם הוא יעלם.

"בבקשה..." מילמלתי, בוכה.

"אני שומע מכונית בחוץ. תחליטי. זה ההורים שלך. קדימה. אין לי בעיה להתחיל עכשיו."

הקשבתי ושמעתי אותם, פורקים את הדברים מהחנות.

"אתה נעלם? לילה אחד, ואתה נעלם?"

הוא הסתכל עליי, נראה מופתע, אבל עדיין ענה. "כן. לילה אחד וזהו. אבל את לא שיכורה בלילה הזה."

לילה אחד וזהו.. והוא יעוף ואני אוכל להמשיך כאילו זה לא קרה לי..

"מתי. איפה." בקושי הוצאתי את המילים מהפה שלי, נגעלת מעצמי כל כך. כמו זונה. פאקינג זונה מטומטמת.

"אני אסמס לך" הוא חייך אליי, הסתובב, ויצא מהדלת האחורית.

קרסתי ליד השיש, מתייפחת, רועדת, אין לי כח לקום אפילו, שאמא ואבא לא ייראו אותי.

-

ישבתי על הספה, מחזיקה כוס תה, אמא ואבא לידי. "אלי, ששש" עדיין רעדתי וירדו לי דמעות, אבל פחות.

"מה קרה אהובה?" שאלה אותי אמי בקול רך.

"אני.. פשוט..." לא ידעתי מה להגיד. לא רציתי שהם ידעו שאני זונה. הם ישפטו אותי. הם ישנאו אותי. אני מאומצת, הם יתאכזבו ממני. ואז נפל לי האסימון. וואלה. אני מאומצת. "פשוט היה לי קשה.. עם כל העיניין הזה.. אתם יודעים.. אני יודעת שזה לא משנה כלום. אני באמת יודעת. אבל פשוט קשה לי, ואני לא מרגישה טוב, ורבתי עם דיאנה, וכל זה ביחד.. אבל באמת, השלמתי איתה, ואני חושבת שאני מתחילה להבין." שקרים שקרים שקרים. "אני רוצה לעלות לישון עכשיו.."

"לילה טוב מתוקה. וזה בסדר, מותר לך לבכות. אפילו אם את ורצה לדבר עם מישהו, פסיכולוג, כל דבר, תגידי."

חייכתי אליהם ודידיתי למעלה.

שכבתי על המיטה בחושך, מנסה לא לחשוב על כלום, לא להרגיש כלום. 

זה הכל.