יש לי המשך למלא פרקים, והוא טוב ממש. 

"היי, מה הקטע שלך!" דיאנה צעקה עליי כשראיתי אותה בבוקר.

"מה?" אמרתי לה, מנסה לא להיות קפואה, מנסה לשים הבעה נורמלית על הפרצוף שלי.

"כל אתמול וכל היום בבוקר אני מתקשרת אלייך ואת לא עונה. זה לא נחמד ממש את יודעת."

"אה. כן. נרדמתי ושכחתי להדליק את הטלפון, מצטערת."

"אז תדליקי כבר, מי מכבה את הטלפון שלו בכלל?"

"סתם. הייתי חולה. לא היה לי כח לאנשים." אני חייבת להפסיק לדבר במשפטים קצרים. רק שהיא לא תשאל כי אני אמות אם כן. אני אתפגר. נשבעת.

"אבל הנה," ניסיתי לשים חיוך על פרצופי, "בשבילך". הוצאתי את הטלפון והדלקתי אותו. שיחות שלא נענו, כמה רנדומליות מאנשים שוליים, בעיקר מרגב, וקצת מדיאנה, כנראה מאתמול והיום. אסמסים. משניהם. של דיאנה- איפה את אהבלה, תעני. ו- מה הקטע שלך שאת לא עונה, נו כבר.

אבל מרגב. בהתחלה אסמסים של איפה את ולמה את לא בבית ספר, קרה משהו וכאלה. אבל האחרון היה מאתמול. נצבט לי הלב, חזק. "אני צריך הסבר. את חייבת לי אחד. אחרי בית ספר, תפגשי אותי. בבקשה." הבבקשה הרג אותי, הרגשתי שהעיניים שלי מתחילות לעקצץ. אני שונאת את עצמי. אני כל כך שונאת את עצמי.

היה עוד אסמס שלא פתחתי. מספר לא מוכר. הוא גם התקשר כמה פעמים בשבוע הזה, הבנתי אחרי שהסתכלתי שוב בשיחות שלא נענו.

"עוד יומיים בעשר בערך, אצלי."

בהיתי בו, לא מצליחה לקלוט.

ז ו נ ה

ואז נזכרתי באסמס של רגב. אני רוצה. כל כך. כל כל כל כך. להיות איתו. אולי. אולי אחרי הלילה הזה אני אצליח לשכוח ואוכל להמשיך כאילו זה לא קרה בכלל.

דיאנה הציצה מאחוריי כתפי. "היי, מה יש בשישי בעשר? מי זה?" היא שאלה.

"אה.." המוח שלי לא הצליח לחשוב על תירוץ. כוסעמק. "אה..."

היא הסתכלה עליי במבט שואל.

"סתם. חברה. אני הולכת לישון אצלה."

"אה. מישהי שאני מכירה?"

"לא, חברת ילדות כזו... היא גרה בתל אביב, זאתי שישנתי אצלה באותו לילה."

"אה, מגניב. באה לכיתה?"

"לכי, אני כבר אבוא."

היא נראתה כאילו היא עומדת להתווכח אבל וויתרה לבסוף, הלכה בלי לומר כלום.

עד שהיא חזרה לדבר איתי אני הורסת גם את זה.

אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי. הייתי חייבת להרגע.

התיישבתי על הספסל, מנסה לא לבכות, מנסה לנשום לאט.

-

כשיצאתי ראיתי אותו עומד מחוץ לשער, מחכה.

הבנתי שזה לי.

"טוב, אני הולכת לדבר איתו."

"היי, אל תשמעי כל כך חסרת ביטחון," צחקה דיאנה,"יהיה בסדר. בהצלחה. תתקשרי ותגידי איך היה!"

הלכתי אליו, לאט.

הוא הסתכל אליי ולא חייך, לא הצלחתי להבין את ההבעה שעל פניו.

"היי" פתחתי.

לא המשכתי. לא ידעתי איך.

"היי." הוא פלט לבסוף.

"אולי... אולי אפשר... ללכת לאנשהו? נשב. אני אסביר, מבטיחה."

"טוב."

אוף אוף אוף. מה אני אומרת לו לעזאזל. נו. קדימה. תחשבי על משהו. לא סתם את הבת של ההורים שלך, אנשים שמתרצים את התירוצים הכי טובים ביקום.

בעצם... בעצם את לא הבת שלהם. יש!

חייכתי לעצמי בלב.

התיישבנו על ספסל באיזו גינה אחת.

"אז?"

"תקשיב. אני.. אני, פשוט. כאילו." לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל. קדימה, נו.

"אוקיי. אני באמת חייבת לך הסבר. אני מצטערת. ממש. באמת. זה לא היה כלום שאתה עשית, נשבעת לך. זה בגללי. וחשבתי קצת. אני פשוט צריכה זמן להתאפס על עצמי. אם בא לך לחכות בכלל", גיחכתי בעצבנות. "לא הרבה זמן. שבועיים. ואז... ואז אני אשמח... אתה יודע..." ניסיתי לחייך אליו.

"זה ההסבר הכי לא מספק ששמעתי בחיים שלי. מה בגללך? למה את לא יכולה? זה לא מספיק לי. אני לא אלך ואחכה, גם אם זה קצת זמן, אלי, אם אני לא אדע למה לא עכשיו. "

"זה דיי אישי."

"תראי... זה לא שאני זר מוחלט..." הוא צחק ואני הסמקתי.

"טוב. אני... בסדר. תראה. אתה חייב להבטיח שלא תספר לאף אחד."

"מבטיח," הוא חייך אליי, מעודד סוף סוף.

"הקטע הוא.. שפשוט, יומיים לפני שפגשתי אותך בכלל, הייתה לי יום הולדת." לקחתי נשימה. קדימה. זה לא כזה נורא. הוא לא ישפוט אותך בכלל. "בערב שלו ההורים שלי דיברו איתי. הם סיפרו לי.."

הוא הסתכל בשאלה. "סיפרו לך מה?"

שתקתי.

נו, קדימה, טיפשה, תגידי שאת מאומצת, זה לא כזה נורא.

אבל לא הצלחתי.

לא הצלחתי להביא את עצמי לספר לו. מה הוא יחשוב עליי, זרה מוחלטת, שאפילו ההורים שלה לא רצו אותה? אם הם היו רוצים הם היו נשארים בחיים. אני פשוט יודעת.

התחילו לרדת לי דמעות מלחץ.

הוא לא אמר לי לא לבכות.

עברו חמש דקות, לא דיברתי עדיין, סתם הסתכלתי עליו, הדמעות יורדות.

"טוב." הוא קם. "אין לי כח. אין לי כח לזה. אני באמת רציתי..." הוא נקטע פתאום, נשנק. "אני באמת.."  גם הוא לא הצליח להשלים את המשפט.

שתינו שתקנו, מביטים אחד על השני.
הוא הפר את הדממה.

"את יודעת.. את יודעת, אני, בחיים לא קרה לי שהסתכלתי על מישהי וישר, ישר כשראיתי אותה, בום, התאהבתי בה. ואז לפני כמה שבועות אני רואה מישהי יושבת על ספסל, בוכה אבל צוחקת, ובום. זה קרה לי. כמו בספרים, נשבע לך, ממש. הרגשתי פשוט
צורך מטורף לדבר איתך. כאילו שאם לא... לא יודע. אני אמות או משהו. אז אני בא, ומדבר איתך, ואת נהדרת. ואני ממשיך ואת תמיד כזאת חכמה. וכשאני איתך בהפסקות את יפה. ואני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך ואני כל כך מאושר כי הולך לי ממש טוב איתך. ואז אני קובע להפגש איתך, סוף סוף, ואז המתנה המטומטמת הזאת. וחשבתי שלא תכעסי אבל כנראה שאת כן כעסת, וישר רצית לחזור הבייתה, והרגשתי כל כך מטומטם. פיספסתי את ההזדמנות הדפוקה הזאת. אבל אני מרגיע את עצמי אחרי שאת הולכת הבייתה, שזה בסדר. שיהיו עוד. ואז את לא עונה לי לאסמסים לטלפונים, לא באה לבית ספר. אני בחרדות שבוע. מה עשיתי. למה. איזה מטומטם. איזה מפגר אני. ואז אני רואה אותך סוף סוף ואני ממש מאמין לך, שלא ממני נפגעת. ואז את הולכת. בורחת. ועכשיו את אומרת לי ששבועיים וזהו, ושעכשיו את לא יכולה. אבל למה. לא מגיע לי לדעת למה, אלי?" 

הסתכלתי עליו, הדמעות יורדות יותר מהר עכשיו. קדימה. תגידי משהו. קדימה. משהו, משהו!!

הוא חיכה לתשובה. הוא שיווע לה. והיא לא באה. קפאתי, לא הצלחתי להגיד כלום, לחשוב על כלום.

"מצטער. אולי זה פשוט לא שווה את זה. אולי אם אני אפסיק את זה עכשיו, לפני שאני לגמרי אתאהב בך, יהיה לי יותר קל, מאשר אחר כך, שתעשי לי קטעים יותר גרועים. היה נעים להכיר. ביי, אלי."

הוא חיכה קצת, שאני אגיד משהו, שאני אחלוק עליו. אבל אני סתם בוכה ובוכה ושום מילה לא יוצאת לי מהפה.

אז הוא הסתובב, והתחיל ללכת, ואני לא יכולתי. לא יכולתי לראות אותו הולך. קמתי. אולי כדי לעצור אותו. לא יודעת.

"אני אוהבת אותך גם."

הוא נעצר.

התקרבתי אליו, תפסתי את ידו.

הוא הסתובב אליי.

ושיחרר את ידו.

ואז לקח את כף ידי בידו.

ואז התנשקנו.

זה לא הוא יזם. או אני. זה פשוט קרה.

בשנייה או עשר שניות או דקה או חמש דקות האלו, באמת, אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, לא חשבתי על כלום. אני לא חשבתי על זה שאני מאומצת, אני לא חשבתי שאני זונה מטומטמת, לא חשבתי על תומר. הייתי מלאה באהבה, כלפיו.

כשסוף סוף התנתקנו, לחשתי לו.

"אני כל כך מצטערת, ואני אגיד לך, אני נשבעת. אני פשוט לא יכולה עכשיו. זה עדיין כל כך כואב. אבל אני אוהבת אותך, לא יכולה לוותר עלייך. זה טיפשי, להכיר רק שבועיים וככה לאהוב. אבל ככה יצא. התאהבת בדפוקה, כנראה. אני באמת  אוהבת אותך, רגב, ובבקשה, אל תלך."

הוא חייך אליי וניגב בידו את דמעותיי.

ואז נישק אותי שוב.

נשיקה קצרה כזאת. מתוקה. יותר מדיי, עד שזה כמעט כאב.

"שבועיים, ואת שלי. חושב שאני מסוגל להתמודד עם זה."

הוא חייך אליי, עזב את ידי, והלך.

ואני עמדתי שם, לא חושבת על כלום, מאושרת.

קיטשי טיפה, אבל דברים כאלה קורים. ככה החלטתי. הפרק טיפה קצר. לא נורא

וכן בקריאה חוזרת הוא יצא טיפה כזה... איכסה. אבל לכל אחד מותר להיות פטתי לפעמים נו