אגו אוכל ובושה מקיאה

הימים האלה נורא עצובים, מספיק שאת קמה בבוקר וקר לך נורא

מספיק להסתכל החוצה ולראות את הכל קודר ואפור

והגשם שכולם כל כך אוהבים רק מסמל כמה קווץ׳ היום הזה הולך להיות, ואת האיפור המרוח שאיתו תסיימי את היום

והימים האלה עוד יותר עצובים כשאת אנמית שוב, 

כשאת קמה כל הלילה וזוכרת כל חלום במדויק גם אם הוא לא בדיוק סיוט, ועוד יותר כשאת לא מצליחה להבדיל בין חלום למציאות

הימים האלה נורא עצובים כי כולם נראים כמו דובונים שמנמנים ובמיוחד מי שדובון שמנמן גם בקיץ

כשאת נחנקת מכל הבגדים שלא מצליחים לחמם אותך, ולא בא לזוז, את גם לא כל כך יכולה לזוז

ומאותה סיבה את גם שונאת מעילים ולא לובשת אחד כבר שנים, ואז את קופאת מקור.

אבל לרגע אחד, כשאפילו עוד לא חורף והוא רק מאותת שהוא מתקרב, את שותה קפה חם וקולטת חילזון מעגיל

מגעיל ויפה

וזה קצת נחמד, גם לא להשקות את הפרחים באובססיביות כדי להחזיק אותם בחיים

אבל איכשהו הכל מתגמד כשגם דיכאון החורף מאותת שהוא מתקרב ואת קולטת שאת במינון המקסימלי של התרופה

ובא לך להרביץ לכל אחד שמאושר שיורד גשם...

גם אני הייתי כזו פעם, שמחה שהשמים בוכים איתי

אבל היום אני מעדיפה לבכות לבד, תודה בכל מקרה...

חורף שמח