התעוררתי לפני שפקחתי עיניים, וביחד עם קרני השמש שעשו לי כתמים אדומים מאחורי העפעפיים, נחת עליי ההנגאובר בבום, כמו ירייה של אקדח. הרגשתי את המוח שלי מתפוצץ ואת הבחילה גועשת לי בבטן, ובכל זאת הייתי מנותקת מהגוף. רגע ארוך הייתי מנותקת מהכל. מהעבר, מההווה, מהעתיד. פשוט שכבתי במיטה מוארת, וכאב לי. וכשפקחתי את עיניי והסתנוורתי למוות מהשמש, ואוטומטית חיפשתי צל,  טמנתי את הראש מאחורי הראש שהיה מולי, ישן. ואז הבטתי בראש שמולי, בג'יידן הרדום, ותווי הפנים המוכרים שלו הציפו בי זכרונות כמו מפל. הרגשתי דם בורח לי מהפנים ואז מציף אותו בבת אחת. הסמקתי מרוב כעס, מרוב בושה, ושוב מכעס.
פאק. פאק, פאק, פאק, איך זה קרה? איך נתתי לזה לקרות? הבטתי בהבעה הרגועה כל כך של ג'יידן, בשאננות שלו מתוך שינה, ועוד יותר התעצבנתי, כאילו הוא לועג לי. אידיוט. טיפש. אז הוא היה חרמן, אז מה? למה הוא לא עלה אל הדירה של איימי? למה הוא היה חייב לבוא אליי? למה הייתי שיכורה דווקא אתמול? הכעס תסס בי מרגע לרגע כשהזכרונות מאמש נעשו יותר ויותר ממשיים בראשי, ולא רציתי אפילו להעלות את השם של בעל הבית הזה בראשי כי ידעתי שאתפוצץ באמת. מישהו יצטרך לגרד שאריות של אנדי מהקירות.
עיניו נפקחו פתאום, כשהרגיש את השיער שלי נופל על הפנים שלו לאחר שהתחבאתי מהשמש. הוא הביט רגע מסביב ואז הביט בי, ועיניו המבולבלות התפקסו. רגע ארוך הביט בי, עיניו כבר לא עצובות כמו אתמול, אבל השיער שנפל לי על הפנים לא אפשר לו לראות את הכעס שבעיניים שלי. הוא התמתח, נשען על הזרוע שלו ומשך את הוילון על החלון, ואז חזר לשכב. האור הבוהק התעמעם ועכשיו יכולתי למשוך את עצמי אחורה ממנו.
"לא," הוא מחה והקיף אותי בידו, ומשך אותי בחזרה אליו. בידו השנייה הוא סילק את השיער מהפנים שלי. "אני רוצה להסתכל עלייך."
"אתה עדיין שיכור?" בקושי הצלחתי לירוק את המילים, אחת אחרי השנייה, דרך השיניים החשוקות.
הגבות שלו התכווצו. "לא. למה?"
"אתה עדיין חרמן?"
הוא צחק. "את יודעת שאני תמיד חרמן," הוא נישק את המצח שלי.
"תפסיק," התעצבנתי ודחפתי אותו בכוח. הוא הביט בי בתמיהה, "מה יש לך?"
הבטתי בו רגע ארוך, מנסה לקרוא את העיניים שלו, את המצח חרוש הקמטים, את החצי חיוך המבולבל. "בשביל מה עשית את זה?" סיננתי.
חצי החיוך התעמעם. "למה את מתכוונת?"
"אז היית שיכור וחרמן. אז מה. אתה חיה? אתה לא יכול לשלוט בעצמך? אתה לא יכול להשאיר את הזין שלך במכנסיים לערב אחד, או פשוט לצאת ולמצוא סטוץ עם הרבה פחות כאב ראש אחר כך?"
"למה את מתכוונת?" הוא חזר, מתח חותך בקולו.
"לזה שעשית נזק, חתיכת טמבל!" ניסיתי לדחוף את הידיים שלו אבל הוא לא שחרר אותי, והקול שלי התגבר בהיסטריה, "לזה שחשבת שאני איזו יזיזה סוג ד' שלך שאתה יכול פשוט לקפוץ עליה כשמתחשק לך! שהרסת הכל! שחשבת שאתה פשוט יכול להיכנס לחיים שלי ופשוט לזיין- פשוט לעשות מה שאתה רוצה ו-"
הוא משך אותי בכוח אליו, מועך את פרקי הידיים שלי באגרסיביות כדי לנסות למגר את ההתנגדות שלי, מתעלם מהקללות שלי. הוא סגר אותי בתוך החיבוק שלו, והריח שלו הרעיד אותי פתאום. "תפסיקי," הוא מלמל, "תפסיקי."
שתקתי, מקופלת בתוך ידיו הגדולות. רשפתי בעצבים, וחיכיתי שידבר. הרגשתי את הלב שלו, שפעם ממש חזק, ואז לאט לאט נרגע, ודפק בשקט ולאט. הקול שלו היה עכשיו מונוטוני. "אין לך מה לדאוג. שום דבר לא קרה. שנינו היינו שיכורים. הכל בסדר. את לא סתם יזיזה," את המילה האחרונה הוא כמעט ירק. "אז אל תדאגי."
מתחתי את הראש להביט בו. "בטוח?"
העיניים הכהות שלו היו עכשיו קשות, כועסות, אבל הכעס היה לא מוגדר, כמו באותו לילה שהוא דרש אותי ללכת מהשדה. "כן."
המשכתי לבחון את פניו באותו רגע, ולא האמנתי לו. אבל חייכתי, והוא חייך אליי בחזרה. הוא נישק אותי במצח. משכתי את עצמי כדי לקום מהמיטה, והפעם הוא לא עיכב אותי, אבל הרגשתי את המבט שלו נעוץ בי. תפסתי את החולצה שלו מהרצפה ואת המכנס הקצר שלבשתי אתמול ולבשתי אותם במהירות בלי לפגוש את מבטו, ויצאתי מהחדר. התגנבתי אל המקלחת (מסתבר שבן כבר עזב לעבודה) וצחצחתי שיניים מהר, ניקיתי את האיפור המרוח מתחת לעיניים וסירקתי את השיער הפרוע. כשהתקדמתי בחזרה אל החדר קלטתי- בטעות- את ההשתקפות של ג'יידן מהמראה שבחדר בזמן שרכס מחדש את מכנסיו. בעיניו הופיע אותו עצב בראשיתי, ואז הוא שפשף את פניו כאילו מנסה לנער מעליו את מחשבותיו. עכשיו שהרים את פניו והביט בעצמו במראה הוא נראה עצבני, ואז, כשפגש את ההשתקפות שלי מביטה בו, נעצר.
"מה?" סינן בקול צרוד.
לא עניתי. נכנסתי לחדר והבטתי בו עוד כמה שניות, ואז הרמתי בזהירות את שאר הבגדים שלי מהרצפה. השפלתי מבט אל הגופייה שהייתה מקומטת, וידעתי שאם ג'יידן לא היה עומד מולי, הייתי מריחה אותה כדי לבדוק אם נשאר עליה הריח שלו.
"אנדס," אמר בשקט. הרמתי את הראש להביט בו והוא התקרב, והניח את ידו על הלחי שלי. "מה יש?"
"לא יודעת..." מלמלתי בפיזור נפש, מחשבותיי תועות אל אמש. הוא הרים גבה, בוחן את פניי. לא היה לי מושג איך הם נראו, או איזה מבט היה לי בעיניים.
"מה?"
הבטתי בו עוד רגע אחד וחזרתי לעצמי. "כלום," נאנחתי, "פשוט כואב לי הראש. אתה רעב?"
"כן, אני שנייה מתארגן ובא," הוא מלמל והסתובב ממני. ברחתי מהחדר למטבח ונתתי לרעש של השמן על המחבת למלא לי את האוזניים, שעוד היו מלאות בקול של הלב הדופק של ג'יידן. ניסיתי לתת לריח הקינמון של הלחם למלא לי את האף, שהיה מלא בריח של האלכוהול והבושם שנדפו מהחולצה. אבל את העיניים לא יכולתי לאטום, ואת העקצוץ המעצבן בבטן. דמעות מילאו את עיניי. כעסתי עליו, כעסתי על עצמי, כעסתי על התחושות המוזרות שלי, מאסתי בכל השינוי הזה ברגשות שלי של השבועות האחרונים, והתחלתי לבכות. שמטתי את המזלג שהיה בידי, נשענתי במרפקים על השיש וקברתי בידיים את הפנים. פשוט בכיתי, ולא חשבתי. נעשיתי היסטרית. לא עברו כמה שניות לפני שהרגשתי את הידיים של ג'יידן עוטפות אותי. "מה קרה, אנדי?" הוא נבהל, ניסה לסובב אותי אליו.
"תעזוב אותי," העפתי אותו ממני בתנועה ילדותית והבכי התגבר. הוא תפס לי את המותניים, כמעט באלימות, ולא היה אכפת לו שהתלוננתי שהוא מכאיב לי, הוא סובב אותי אליו בכוח. הוא נראה אבוד.
"מה נסגר איתך?" הוא כמעט התעצבן. "את כל כך מתחרטת ששכבנו? ממתי את כזאת בכיינית?"
"אני לא בכיינית!" צעקתי והתפתלתי להתרחק ממנו, אבל הידיים שלו הוסיפו להתחפר בעור המותניים שלי. "אני פשוט- תעזוב אותי, אל תיגע בי!"
הוא שמט את הידיים והעביר את ידו בשיער שלו. "לא יודע מה אני אעשה איתך! את רוצה שאני אעזוב?" הוא התחיל לצעוק, תנועות ידיו אלימות כאילו תכף יוריד לי סטירה, "את רוצה? כי לא אכפת לי אנדי, בחיי שלא אכפת לי, ביקשת ממני לבוא אלייך אבל אם נהיית כזאת אז אני אלך מפה," הוא קילל, "ואת לא תשמעי ממני יותר ותשכחי ממני, זה מה שאת מעדיפה???"
הבכי חנק לי את הגרון כשניסיתי לדבר, אז פשוט סובבתי את הראש הצידה. דקות ארוכות עמדנו ככה. הוא חיכה שאגיב, ידיו מאוגרפות מעצבים, ואני חיכיתי שאפסיק לבכות, כי לא הבנתי למה, לעזאזל, אני בוכה.
"לא, ככה לא טוב לי," מלמלתי, והשפלתי את מבטי.
"אז מה את רוצה?" הוא הגביר את הקול, מתוסכל. "מה את רוצה ממני, אנדי? לשגע אותי?"
"לא," מלמלתי ומשכתי באף, "אני... לא יודעת מה יש לי, אני..." הקול שלי גווע, הגרון נצרד. הרגשתי כאילו צונאמי ההיסטריה שהציף אותי ושטף אותי עכשיו צנח והותיר אותי מזועזעת, אבל שפויה, וכאילו עכשיו בהיתי בהריסות שהצונאמי השאיר- בריב הטיפשי הזה, שכל כך לא מתאים לנו.  
רגע ארוך העיניים שלי התרוצצו על הרצפה, עוד מטושטשות מדמעות, והשפתיים שלי רעדו כשהשתדלתי לא לבכות כי ידעתי שזה יעצבן אותו, וגם אותי. ואז הוא שמט את האגרופים ובאנחה חיבק אותי.
"את דפוקה בשכל, אנדריאה," מלמל אל תוך האוזן שלי.
"אני יודעת," מלמלתי בקול רועד אל תוך החזה שלו.
"את יודעת שאתמול לא..." הוא לא ידע איך להמשיך את המשפט, אבל ידעתי למה התכוון.
"אני יודעת," לא הייתי בטוחה אם אפילו יצליח להבין אותי. זרועותיו התהדקו.
"ג'יידן... אני לא יודעת מה יש לי... אני... אני איבדתי את זה, אני... לא יודעת מה קרה לי," לחשתי בקול רפה אל תוך החזה שלו, ושוב פרצתי בבכי. הוא החזיק אותי קרוב אליו, ידו על שיערי, ונתן לי לבכות לו על החזה. הדמעות שגלשו על העור החשוף שלו נספגו בתחבושת שעל בטנו.
הרגשתי את הצונאמי מציף אותי שוב. תחילה חשבתי שזו שוב ההיסטריה שחונקת לי את הגרון, אבל כעבור כמה שניות הבנתי שזה קצת יותר מהיסטריה. דחפתי את ג'יידן ורצתי לשירותים. ההנגאובר גאה בתוכי עכשיו כשהקאתי את נשמתי, והגרון שלי שרף ביחד עם העיניים הדומעות שלי.
הדלת נותרה סגורה. ג'יידן ידע שאני שונאת שאנשים ניגשים אליי כשאני מקיאה. נעצרתי רגע כדי לנשום, ובגניחה התרוממתי מעל האסלה והורדתי את המים. גררתי את עצמי למראה ושטפתי את הפנים המבריקים מזיעה, ובבת אחת הבטן התהפכה והתכווצה לי, והקאתי שוב בכיור.
אחרי שהקיבה שלי הפנימה שאין לה יותר מה להוציא היא נרגעה. צחצחתי שיניים בזהירות כדי לרענן את הנשימה ולהעביר את הבחילה, ואז התיישבתי בכבדות על מכסה האסלה הסגור. התנשמתי באיטיות עד שהבחילה עברה, והראש עדיין התפוצץ.
הבטתי בדלת הסגורה, כאילו ציפיתי שתיפתח, למרות שידעתי שהיא לא. הגרון שלי שרף, המוח שלי כאילו התנפח עם כל מצמוץ, אבל ההרגשה המסריחה באמת הגיעה מהחזה, המועקה המעצבנת הזאת, הקול שצועק לי "בוגדת!" בתוך הראש, כאילו מתדלק את הכאב.

לא רציתי לקום אי פעם מהאסלה הזאת. לא רציתי להתמודד עם כלום. רציתי לשבת פה, ולמחוק את המצפון הטיפשי הזה מהגוף שלי. במשך דקות ארוכות עצמתי עיניים ונטרלתי את הדבר הזה שצמח בתוכי. הדבר הזה שצועק לי בראש, שהניח לי אבן של מועקה על הלב, שמקשה עליי לנשום. שגרם לסקס להפוך לדבר כל כך משמעותי בשבילי, למשהו שקשור ברגש.
השתקתי את זה, שרפתי את זה, שכחתי מזה, וכל מה שיכולתי לקוות זה שהדבר הזה לא ממאיר, ולא יחזור שוב.

עמדתי עכשיו מעל הכיריים והכנתי לבן תבשיל שידעתי שהוא אוהב, שאמו הכינה לו פעם. הסיבה היחידה שעשיתי אותו, כך שכנעתי את עצמי, הייתה כדי להעסיק את הידיים ואת המחשבות, כדי שלא אצטרך להפנות אותן אל הגבר שבמרפסת, שאולי מביט בי ברגעים אלה ממש.
במשך כל היום אני וג'יידן העמדנו פנים שהכל בסדר. שלא קרה כלום. אבל לא האמנתי לו. לא האמנתי לו לכלום יותר. הרגשתי שאני הנבגדת. שהוא לקח את מערכת היחסים היפהפייה שלנו, הטהורה, ופשוט רמס אותה והפך אותה משהו כל כך מלוכלך וכל כך מזדמן וכל כך... פיזי. רדוד, שטחי, שגוי. כעסתי עליו על העובדה שהוא לא מוכן להגיד שזה היה רגע טיפשי של חרמנות. התירוץ הזה של 'שנינו היינו שיכורים' שווה לתחת שלי. כי כבר היינו במצבים הרבה יותר מטושטשים, והיינו מאוד חרמנים, וכבר ראינו אחד את השנייה עם מעט מאוד בגדים הרבה פעמים. כל כך הרבה פעמים נכנסנו שנינו לשחייה לילית בנהר, פעם אחת בבגדים תחתונים (היינו ממש מסוממים). ובכל זאת אף פעם לא היה ה... המתח הזה שעכשיו ממלא את כל הדירה, חונק את האוויר והופך אותו לקשה לנשימה. כי לא יכולתי להפסיק לחשוב על אמש, וראיתי בעיניים שלו שגם הוא.
התנשמתי בכעס וערבבתי שלא לצורך את הרוטב שבסיר, יותר מדי זמן, כדי להעסיק את עצמי כשהמחשבות שוב התחילו לאכול לי את הראש.
כשבן הגיע הביתה בערב, די מאוחר, התבשיל כבר היה מוכן. הוא הגיע בדיוק בזמן- בדיוק כשהורדתי את הסיר מהגז.
"היי," חייכתי אליו, וקיוויתי שהחיוך משכנע. בחנתי את עיניו כשהסתובב אליי, וכל הגוף שלי רעד. לא ידעתי האם ידע מה שקרה אמש. האם חזר הביתה מאוחר ומצא את שנינו בחדר האורחים, בלי בגדים, תחת שמיכה אחת. העיניים שלו היו אטומות. רגע ארוך הוא הביט בי, ולא הצלחתי לנשום. חיכיתי שידבר, שיעשה משהו. שיצעק או שיחייך. שישאל. משהו. אבל הוא שתק כמה שניות ארוכות, והרגשתי שאני מזדקנת בשניות האלה.
ואז הוא פשוט זרק את המפתחות על השיש ופנה לחדרו. הרגליים שלי כשלו ונאחזתי בשיש כדי לא למעוד. הוא יודע.

לא הבטתי בג'יידן שבמרפסת שעקב אחריי במבטו כשהלכתי אחרי בן לחדר שלו.
הוא עמד במרכז החדר, נשען עם זרועותיו על הארון וביניהן ראשו, אצבעותיו מפותלות בשיערו. הדלת שליד ראשו הייתה מעט פתוחה, כאילו עוד רגע יכניס לשם את ראשו ואז יטרוק עליו את הדלת.
"בן," מלמלתי כשהתקרבתי אליו.
הוא התרחק צעד אחורה וטרק את הדלת, ואז הסתובב אליי. רגע ארוך הביט בי במבט מצמית. "מה אני אמור לעשות עכשיו, תגידי לי?"
"בן, בבקשה, אל תעשה מזה סיפור גדול," לחשתי בתחינה כמעט, מתקרבת אליו עוד. הוא היה מסויג, קר. מזמן לא ראיתי אותו מביט בי ככה. מאז הרגע שבו הודיעו שחברו, ריאן בלייד, מת בגללי. "הוא היה כל כך שיכור... וגם אני, אבל... זה היה פשוט... זאת הייתה טעות. לא רציתי את זה. הלוואי שיכולתי למחוק את זה. זה כלום בשבילי. זה באמת כלום."
"בשבילי זה לא כלום," הוא סינן דרך שיניו. הלסתות שלו כל כך מהודקות כאילו עוד רגע הוא יצרח. "בשבילי כשאת מזדיינת עם מישהו אחר בבית שלי, כשלפי מה שאני יודע, לפי הקשר שלנו, את כבר לא אמורה לעשות את זה, אז אני מצטער אנדריאה, זה לא כלום." הוא הפנה לי כתף כששחרר את העניבה.
התכווצתי כשאמר את שמי המלא. "אל תכעס," ביקשתי בשקט. "כל הבוקר שנינו אכלנו את עצמנו. אנחנו כל כך מתחרטים על הטעות הזאת. אנחנו כמו אחים, בן," לחשתי, מנסה לתפוס את מבטו. "זה היה פשוט חסר משמעות בשבילי." המשכתי לנסות לתפוס את מבטו, אבל כשהוא לא שיתף איתי פעולה, איבדתי סבלנות ועשיתי צעד גדול לעברו, ומשכתי אותו אליי מהעניבה. הוא הביט בי בחוסר רצון.
"בן," התחלתי בקול שקט, והוא כיווץ את עיניו כשהבחין בשינוי בטון שלי. "בכל השנים שהייתי 'בת הזוג' של ג'וני, הוא היה מאוד רכושני אליי. הוא היה מאוד קנאי, ומאוד אלים לכל מי שהעז לפלוט הערה לא במקום. אבל סקס היה אצלנו בסוף סולם הדאגות. זה לא היה משנה אם אני הזדיינתי עם אנשים אחרים או שהוא זיין בנות אחרות, כל עוד ידענו שהם אנשים מזדמנים. הסיבה שעזבתי הייתה כי הבחורה החדשה שהביא לא הייתה מזדמנת. אז כעסתי.  אתה צריך להבין שסקס בשבילי זה לא מה שזה בשבילך. אתה צריך להאמין לי כשאני אומרת שזה היה כל כך שונה מהלילה שהיה לי איתך," משכתי עוד קצת את העניבה כדי ללכוד את מבטו מחדש כשהוא השפיל אותו לרגע. "הלוואי שהיית יכול להיכנס לראש שלי רק כדי להבין את זה. את המשמעות של הלילה שלנו מול ליל אמש. זה היה. כלום."

הוא הביט בי רגע ארוך. רגע ארוך הוא שתק. אף פעם לא היה כל כך מסויג מולי, כל כך מחושב. רציתי את החיוך החם שלו, את הצחוק המשוחרר, את עיני השקד החמות שירגיעו אותי. אבל הוא פשוט שתק, קר כל כך.
"תגיד משהו," פלטתי לבסוף.
הוא נאנח ושתק עוד כמה שניות, ואז שחרר את העניבה שלו עד הסוף וזרק אותה הצידה, ואז תפס את הפנים שלי בידיים החמות, המחוספסות שלו. "אני מאמין לך. אני באמת מאמין לך, אני פשוט... בשבילי זה כן סיפור גדול."
"אני יודעת," השפלתי את מבטי אל הכפתורים של חולצתו. "אני... מצטערת."
"אני יודע," הוא נאנח ואז משך אותי אל החזה שלו. וכמה שהתאוותי למגע שלו עד אתמול, כמה שעכשיו חיכיתי שישתחרר, עכשיו הוא הרגיש לי זר. עכשיו הריח שלו הרגיש לי... לא נכון. כאילו האף שלי ציפה לבושם אחר. לחיבוק אחר.
הפסקתי להקשיב למוח הטיפש שלי. שרוצה כל פעם משהו אחר, ששום דבר לא טוב לו. משכתי את הראש למעלה והצמדתי שפתיי לשלו, ותבעתי מהן תגובה. כעבור כמה שניות הוא הפשיר, והחזיר לי נשיקה של בן, חמה. הוא הצמיד אותי כנגד הארון ותפס לי את המותניים, ומשך אותי עד שנעמדתי על קצות האצבעות. אם ג'יידן לא היה בבית, חשבתי לעצמי, הייתי מורידה לו את החולצה עכשיו. רציתי לשכב איתו רק בשביל להוכיח לו, וגם לי, נקודה מאוד חשובה. אבל ידעתי שאני לא יכולה להיות כל כך אנוכית. אסור לי.
אבל הוא זה שהוריד מעליי את החולצה של ג'יידן וזרק אותה לרצפה, רחוק מאוד מאיתנו, ומשך אותי כשעשה צעד כדי לטרוק את הדלת. הוא משך אותי והפיל אותי על המיטה, ועלה מעליי, מנשק את צווארי. עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להתמסר לתחושה כמו חיה, בלי לחשוב.
"כמה אתה אוהב את החולצה הזאת?" סיננתי דרך שיניי כשאצבעותיו התעסקו עם שולי המכנס שלי, מטריפות אותי.
הרגשתי שהוא מחייך כששפתיו טיילו על עצם הבריח שלי. "לא עד כדי כך."
קרעתי אותה ושמעתי את כל הכפתורים נופלים. הוא לא נשאר חייב. הוא הרים את האגן שלי ביד אחת ובשנייה משך מעליי את המכנסיים, והפיל אותי שוב על הגב, ומאותה השנייה כיביתי לחלוטין את הראש, את המחשבות, את הלב, ובעיקר את הנסיונות של הגידול הממאיר הזה שלי, המצפון הזה, שניסה שוב לקום לתחייה כשהבחנתי שהדלת אל המרפסת בחדר, המרפסת היחידה בבית, פתוחה, וג'יידן, סביר להניח, שמע כל מילה.  

כשאכלנו שלושתנו את התבשיל הוא כבר היה קר. לא יכולתי להרים את העיניים מהתבשיל, לא להביט באף אחד מהגברים שמשני צדדיי. לבשתי הפעם חולצה של בן, ושמתי את החולצה של ג'יידן במכונת הכביסה. השיער שלי היה רטוב מהמקלחת. בן היה נינוח, אכל בהנאה. רציתי לחזור איתו למיטה עכשיו כדי לחסום את המחשבות שהצמיחו לי ידיים ורגליים בראש, ננעצות לי בעיניים ובאוזניים וממלאות לי את המוח.
הרגשתי כמו זונה, אבל מהסוג הנוראי שמשלה את הגברים. כי הרגשתי שאני כבר לא עצמי. לא עם בן, לא עם ג'יידן. הייתה לי בחילה מעצמי, בחילה מהתבשיל הקר, בחילה מהכל.
ופתאום היא התהפכה לי בבטן. הפלתי את המזלג והמבטים של שניהם קפצו כשדחפתי את הכיסא אחורה ורצתי לשירותים.
רכנתי מעל האסלה והקאתי את התבשיל שעמלתי עליו כל אחה"צ. התאמצתי להחזיק את השיערות הרטובות שלי מאחורי העורף ביד אחת ולאחוז את הבטן המתהפכת שלי ביד השניה, או את האסלה שהרגשתי כאילו היא שואבת אותי למטה, לא משחררת אותי.
אחרי דקות ארוכות הצלחתי לקחת אוויר, וגררתי את עצמי לכיור. גרגרתי מי קרח בפה כדי לנסות להעביר את הבחילה, ואז הרגשתי שמישהו מעביר יד רטובה על המצח שלי ומחזיק את השיער שלי. נאנחתי, ידעתי מיד שזה בן כי ג'יידן לא יתקרב, אבל זה היה מנחם באופן מפתיע. לא הרגשתי חסרת אונים וחלשה כמו תמיד- הייתי זקוקה לו להפליא. אם לא הייתי כל כך חסרת אוויר ומותשת באותו רגע, הייתי כועסת על עצמי על כך, אבל כלום לא עניין אותי.
משכתי את עצמי לעמידה והוא השעין אותי עליו בזהירות, והניח את ידו על מצחי. "את חולה?" מלמל כשניסה למדוד לי חום, אבל המצח שלי היה רטוב מהמים הקרים.
"לא," גנחתי, "זה ההנגאובר המזדיין הזה."
"עדיין?" הוא הקפיץ גבה. "לא שתית כל כך הרבה."
"לא-" נחנקתי לרגע והשתעלתי, "לא שתיתי הרבה זמן."
הוא נאנח וליטף את הגב שלי, מנשק את שיערי. "אולי כדאי שתנוחי. את קצת חיוורת."
הנהנתי בעייפות. "תבוא איתי?" לא רציתי אפילו לחשוב על להשאיר את שני הבנים לבד.
הוא חייך חצי חיוך וליטף את הלחי שלי בעדינות. "בטח."
הסתובבתי לצחצח שיניים בזהירות, והטעם של המנטה הרגיע את הבטן המתהפכת כמעט לגמרי. הורדתי את המכנס הרחב של בן מעליי ונכנסתי למיטה שלו, בלי לזרוק מבט לכיוון הסלון. כעבור כמה דקות הוא הצטרף אליי, והחיבוק שלו הפעם היה כל כך מתאים שזה הציף אותי ברגשות, סותרים ומשולבים. כבר לא ידעתי לתת להם שם, הם עייפו אותי, אבל התרפקתי בין הידיים החמות שלו. וכשהוא נישק אותי בצוואר, זאת הייתה רק מחווה של אהבה, ולא שום דבר אחר, בניגוד לאתמול עם ג'יידן. וזה כל כך ריגש אותי פתאום, שדמעות שטפו לי את הלחיים. הוא לא ראה, בטח כבר נרדם, אבל אותי זה הרגיז. עצמתי עיניים בכעס והכרחתי את עצמי להירדם, עם הדמעות המטופשות האלה, בלי לחשוב על כלום.
אחרי כמה שעות התעוררתי, וקפצתי בזהירות מהמיטה כדי לרוץ לשירותים, רק בשביל פיפי הפעם, תודה לאל. כשסיימתי הבטתי במראה. עיניי היו קצת נפוחות מהדמעות שנרדמתי איתן, והשיער שלי התייבש בצורה של הכרית. משכתי באף ושטפתי את הפנים במים קרים, כדי להרגיע את עצמי. התחלתי לאבד אחיזה במי שאני, כל הבכיינות הזאת, הרגשנות הזאת, כל זה נמאס עליי יותר מדי, הפחיד אותי כבר.
כשהסתובבתי לצאת מהשירותים נתקלתי בג'יידן שיצא מחדר האורחים עם שקית, נעול בנעליו. הרגשתי שהעיניים שלי נפערות, עם כמה שיכלו באמצע הלילה. "ג'ייד- מה-"
"לא ידעתי שאת ערה," סינן ואני אוטומטית סימנתי לו באצבעי להנמיך את הקול, ועשיתי צעד גדול לעברו כדי לחסום את המעבר אל הסלון.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" לחשתי, מכווצת את עיניי בכעס.
"אין לי מה לחפש כאן יותר, אנדי," הוא מלמל ודחף אותי בכתפו. התנודדתי רגע, נעזרת בקיר כדי להתייצב, ומיהרתי אחריו.
"ג'יידן, בבקשה," דמעות חדשות הציפו לי את העיניים, "בבקשה, אל תלך."
"אנדי, אם להגיד את האמת, ממש נמאסת עליי," הוא ירק בגסות והסתובב והביט בי בעיניים זועמות, "אני לא יודע על כמה חתונות את מתכננת לרקוד אבל ברור לי שהמקום שלי הוא לא לשבת כאן מעבר לקיר כשאתם מזדיינים. תודה על הטיפול, ותמסרי גם לחבר שלך תודה על האירוח, אבל אני חושב שהגיע הזמן שאני אעזוב." הוא תלה את השקית על גבו ופתח את הדלת.
"ג'יידן, בבקשה!" התחננתי והדמעות פרצו החוצה. כבר לא התנהגתי בצורה הגיונית, ולמרבה הצער, גם לא היה אכפת לי יותר. "אני זקוקה לך, ואני- אני-" הבכי חנק לי את הגרון.
"את תסתדרי," הוא נאנח ופנה לצאת החוצה, אבל אני תפסתי אותו מיד בידי וגררתי אותו פנימה.
"אתה לא יכול לעזוב, הפציעה שלך עוד לא החלימה," קולי רעד.
"אני חושב שהרגשת אתמול שהיא כבר לא מעכבת את הביצועים שלי כל כך," קולו היה חד, קודר.
"אני מצטערת על איך שהתנהגתי, ג'יידן," הנדתי בראשי והרגשתי שהשפתיים שלי רועדות, אז נשכתי אותן. "שיקרתי, כן הייתה לזה משמעות עבורי, זה לא שזה היה כלום, זה פשוט..." קולי נחנק, אבל ג'יידן עכשיו לא זז, נעץ מבטו לתוך עיניי המושפלות.
"פשוט, מה?" קולו עכשיו היה בלתי מתפשר. הוא רצה תשובה חד משמעית. איך אפשר היה להאשים אותו? זונה שקרנית שכמוני. הייתי מר ג'קיל ומיסטר הייד, רק בלי שום תירוץ, בלי שום תרופת פלא שתשבש את דעתי, בלי שום גורם שאפשר להאשים. עשיתי רק מה שמתחשק לי, בלי לחשוב על אף אחד. הגעתי לשפל חדש, אבל למי אכפת? כל עוד הרצונות של מיסטר הייד יושלמו, למי אכפת מהרצונות של השאר? למי אכפת אם מישהו ייפגע, כל עוד הזונה תהיה מסופקת?

"אני... לא יודעת, אני..." הרמתי את מבטי ונתקלתי במבט החודר שלו. הוא עשה צעד גדול לעברי, מביט לתוך עיניי.
"מה, אנדי?" קולו עכשיו היה קצת יותר רך, אבל עדיין מאוד בלתי מתפשר.
"אני צריכה אותך כאן כדי להבין," לחשתי, לא מסירה את מבטי מעיניו. עיניי עדיין דמעו, וחשבתי לעצמי שכל גבר אחר זה היה ממיס, אבל את ג'יידן זה בטח די דוחה, ובצדק.
הוא נאנח וניגב את הדמעות מלחיי. "פשוט לכי תקני את הטמפונים שלך ואת השוקולד שלך, כי המחזור שלך תכף יהרוג את כולנו. משוגעת."
גיחכתי בדמעות. "יש זמן עד הראשון לחודש."
רגע ארוך הוא הביט לעיניי, ומצחו נחרש קמטים. "עד הראשון באפריל?"
"מה?"

"היום ה-14 במרץ, אנדי," הקמטים שעל מצחו העמיקו.
רגע ארוך הייתה דממה. לא פעימת לב, לא נשימה, כלום לא קטע את הדממה- לא משב רוח; האוויר עמד בחדר, השעון לא תקתק, הכל מסביבי השחיר ופתאום הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף חזק בבטן. כאילו עפתי כמה צעדים אחורה בגלל זה, כי אין סיבה לתנופה שהדפה אותי עד שהרגשתי קיר מאחוריי. החזה שלי עלה וירד במהירות כשהתנשמתי כמו משוגעת, והדמעות התייבשו לי בעיניים. מצמצתי והבטתי מסביב ומסביב, אבל לא ראיתי כלום.
"אנדי, את," קולו נקטע, כאילו האוויר נלקח ממנו בבום.
"לא," ירקתי, מבוהלת, קולי מתגבר בהיסטריה, "לא, לא, לא, זה לא יכול להיות, זה-"
"את... ב-"
"אל תגיד את זה," נחנקתי ואטמתי מיד את האוזניים, משכתי את עצמי מהקיר ורצתי כדי לקחת מכנס ונעליים, הראשונים שמצאתי, לקחתי עשרה דולר מהארנק של בן ורצתי החוצה. אני לא זוכרת אם ג'יידן בא אחריי, אני לא זוכרת מה היה השם של הערכה שקניתי או כמה זמן לקח לי למצוא חנות שמחזיקה ערכות כאלה, הכל היה מטושטש מדמעות ומפחד. רצתי ברחובות העיירה בהיסטריה, מתנשמת, משתיקה את המחשבות שלי שצרחו לי בין האוזניים, מעורבלות ברעש הדופק הגבוה מדי.
אבל את הרגע שבו ישבתי מעל האסלה, כששני הגברים הערים מאוד מחכים מחוץ לדלת, והשתנתי על מקל מזדיין, מקולל, המקל הכי ארור בכל ההיסטוריה, אני זוכרת לפרטי פרטים. אני זוכרת את הרגליים שלי שהתפתלו על הרצפה, מסובבות את השטיחון הקטן במעגלים, הופכות אותו שוב ושוב ואז בועטות אותו בכעס לקצה החדר, אני זוכרת שמעכתי בידי את חתיכת הנייר עם ההסבר של הבדיקה, שהעיניים שלי בהו במבט מזוגג לכל כיוון, ריקות מדמעות, שהלב דפק כל כך מהר שהרגשתי שהוא מחורר את דרכו החוצה.
וכשאחד מהם דפק על הדלת ושאל אם הכל בסדר, לא הצלחתי להבדיל מי כי האוזניים שלי היו מלאות ברעש הלב הקודח שלי, הבנתי שעבר יותר מדי זמן, ושאני חייבת להביט במקל.
קמתי ולקחתי את המקל בידיים רועדות, ואת חתיכת הנייר המקומטת, ובדקתי את התוצאה.
כשיצאתי החוצה אל הבנים, הם שניהם הזדקפו מהקיר בבת אחת, בתנועה כאילו מתואמת, ובעיניים של שניהם אותה הבעת חרדה מטורפת. "נו?"
נשמתי עמוק וסובבתי אליהם את המקל. שקט שרר במסדרון, אף אחד לא נשם, אף אחד לא מצמץ, אף אחד לא הסיר את עיניו מהתוצאה החד משמעית, הבלתי מתפשרת.

כשהרימו את מבטם אליי, הבטתי בשניהם בעיניים יבשות, ומשכתי כתפיים. "לפחות זה יסביר את כל הבכי, לא?"

אוהבת ובהצלחה לכולנו בשנה החדשה! יאללה י"ב?

עריכה- 15.10.13- 23:48

הכל בסדר, ממש מצטערת על העיכוב... נתנו לנו את כל הלחץ בלימודים ב200 קמ"ש בתחילת שנה, אז אין לי שנייה לנשום. בסופש הקרוב אני אשתדל לתקתק את הפרק ולהוציא אותו במשך השבוע

אוהבת!