נעלמתי, ואני כאן עם הסברים.
אני מנסה להיכנס לבלוג שלי כבר כמעט שלושה חודשים, אובדת עצות. כל פעם מחדש המשפט המעצבן- "המשתמש אינו קיים עוד במערכת." ובלה, בלה, בלה.
זה תסכל אותי כל כך. כלואה מחוץ לבלוג שלי, ואין לי שום דרך להגיב לכן, להעלות הודעה שאני כאן ושאני עדיין כותבת.
אז אני כאן, ואני עדיין כותבת.
ההוכחה שלי- פרק 28: השיחה הראשונה.
נ.ב- לא ברור לי איך פתאום המשתמש שלי עבד. ניסיתי להיכנס כמו בכל יום ופתאום זה התאפשר. כל כך עצוב שלא יכולתי לכתוב עוד קודם. אענה על התגובות שלכן בהקדם
אזז.. לא אמשיך למנוע את הפרק מכן, אם יש בכלל מישהי שנשארה כאן..
אוהבת 3>
"אנתוני."
גרייס אומרת בקול היפה שלה. הוא מסב את מבטו במהירות כדי שלא תראה את הכאב בעיניו,
את הכעס והאכזבה. הוא לא רוצה שתראה זיכרונות של שלוש שנים הרוסות ושל זמנים יפים
לפניהן. הוא לא רוצה שתראה עד כמה הוא דפוק מבפנים עכשיו. חורבות של האדם שגרייס
הפכה אותו להיות בזמן שהיו יחד.
הוא מסרב לבכות. הדמעה
נעלמת אל מקטורן חליפתו היוקרתית, והוא מסרב להפנות את מבטו גם לאחר מכן. ישנם
תקתוקי עקבים שקטים כשליילה עוזבת ללא מילה נוספת את המטבח ומניחה לשניים לדבר.
"לא חיפשתי אותך.
חיפשתי אותו. לא היה כלול שום דבר כזה בהבטחה שלי." הוא אומר לבסוף, והקול
שלו חלש בזמן שהכעס מכה בו בגלים. הם היו יחד כל כך הרבה זמן, והיא עזבה אותו בדרך
הנוראית ביותר, ובזמן שפגעה בו גם הצליחה לוודא שלא יתקרב אליה יותר לעולם. או
לפחות לכך התכוונה.
"אנתוני.."
היא מתחילה להגיד, אבל הוא מניד בראשו, כי הוא לא רוצה לשמוע תירוץ טיפשי או כל
דבר אחר שיש לה להגיד. שום דבר שתאמר לא יהפוך את מה שעשתה לדבר הגיוני או מוסרי.
שום דבר שתאמר לא יהפוך את מה שעשתה לכואב פחות.
"שלוש שנים. ברחת
עם הילד שלי, ווידאת שלעולם לא אחפש אותו. או אותך." הוא אומר במרירות ואז
נושם נשימה עמוקה, מפחד להתפרץ עליה או לפגוע בה. היא עומדת ושותקת, כי ברור שאין
לה מה להגיד.
"לא ידעתי שאתה
קורא את מדור התרבות בעיתון." היא מציינת בשקט והוא מניד את ראשו ומחייך חיוך
ציני.
"אני לא. זה היה
במקרה. תמיד ידעתי שאת אנוכית, אבל אף פעם לא ידעתי שאת כזאת כלבה חסרת
רגשות." כואב לו, והמנגנון שהתפתח אצלו בשלוש השנים האחרונות הופך את הכאב
שלו לכעס. כעס קל יותר להרגיש.
"אנתוני, אני
יודעת שקשה לך, אבל אם רק תיתן לי להסביר.." היא לוחשת, ולמרות שהוא עדיין לא
מסתכל עליה הוא יכול לשמוע עד כמה היא פגועה. אבל הוא פגוע כבר כל כך הרבה זמן,
והכעס שלו מתודלק בכל כך הרבה כאב, שהעובדה שהיא פגועה לא מפריעה לו. הגיע הזמן
שהיא תתמודד עם תוצאות המעשים שלה.
"אני לא רוצה את
ההסברים שלך. את ההסברים שלך תוכלי לספר לשופט בבית המשפט." הכעס הופך
לנקמנות, ואנתוני, שמבין שהוא מצליח להשתלט על ההתפרצות הפיזית שלו, מתגלגל עם
ההתפרצות המילולית כמו כדור שלג. זה התחיל, ועכשיו מאוחר מדי לעצור את זה.
"בית משפט? על מה,
פשעי אהבה?" היא עונה בזלזול, לרגע משילה את הפייסנות וההבנה מעליה, ומפנה את
השתיים למען לעג מהסוג הזול ביותר.
"לא, אבל אני די בטוח
שהסתרה של ילד מאביו היא פשע." הוא אומר בקור, והפעם כבר נפנה להסתכל עליה.
ההבעה המזלזלת על פניה נמחקת מיד ומעבר להלם אנתוני מצליח לראות עד כמה הוא פגע
בה. הפחד משתקף בעיניה האפורות כסערה.
"אתה...על מה אתה
מדבר?" היא לוחשת לבסוף.
"יש לי חזקה עליו
לא פחות מלך, ואולי יותר, אחרי שהסתרת אותו ממני כל כך הרבה זמן." הוא עונה,
אבל הביטחון שלו מתערער מעט כשהוא רואה את הכאב בעיניה.
"אתה באמת תיקח
אותו מאימא שלו?" אי אמון מסתמן על פניה יחד עם הדמעות שעומדות בעיניה.
אנתוני רואה עד כמה כריסטופר חשוב לה, ולרגע מצטער שלקח את הוויכוח כל כך רחוק. לא
כך היה אמור להיראות המפגש הזה.
"אם זה מה
שיידרש." הוא עונה לבסוף. הדמעות בעיניה של גרייס פורצות אל לחייה והיא
מתייפחת עמוקות, כי היא יודעת שבמקרה שאנתוני ידרוש את הילד, היא תפסיד. אנתוני
עומד לקחת את כריסטופר ממנה, ולה אין איך להגן עליו.
"אני יודעת שאתה
שונא אותי עכשיו, אנתוני. אני יודעת. אבל...בבקשה.. הוא כל מה שיש לי." היא
מתחננת לפניו. שונא אותך? אני מאוהב בך מהיום שבו נפגשנו.אנתוני חושב
בלב שבור ומסיט את מבטו, כי הוא לא רוצה לראות אותה בוכה.
"אני פשוט לא מבין
למה עשית את זה. אני... קודם שיקרת, ואז ברחת. שלוש שנים. יכולנו להיות יחד.
יכולתי לגדל אותו. יכולתי...הוא היה אמור לדעת מי אני." הוא נחנק במשפט
האחרון, מנסה להשתלט על ההתכווצות הכואבת של ליבו כשהוא חושב על כל מה שיכול היה
לחוות עם כריסטופר.
"אני יכולה
להסביר, אנתוני. אני באמת יכולה. רק...תבטיח לי. תבטיח לי שלא תיקח אותו."
היא לוחשת בעיניים שבורות. הוא נושך את שפתו, כי מעולם לא סירב לגרייס.
"כבר הבטחתי לך
פעם אחת משהו, וזה גרם לי רק סבל. אני לא מבטיח יותר כלום." הכעס בקולו חד
וברור.
גרייס מוחה את דמעותיה
ונאנחת. "ברור. בסדר. נדבר על זה, אבל לא היום, אוקי? אנתוני צריך
לישון." היא אומרת בקול רך ואימהי שאנתוני לא ידע שקיים בה. הוא מתבונן בה
בהפתעה.
"חשבתי שקוראים לו
כריסטופר, או כריס." הוא מלמל. גרייס מסיטה את מבטה ואנתוני יכול לראות שהיא
מסמיקה.
"הוא רשום בתעודת
הלידה כ-כריסטופר אנתוני צ'ארלס. אבל כולם קוראים לו כריסטופר או כריס תומפסון. רק
אני קוראת לו אנתוני." ליבו של אנתוני מתחמם ברגש עמוק כשהוא מבין שגרייס
קראה לבנם על שמו. הוא נושם נשימה כואבת כשהוא חושב שהלוואי שיום אחד הילד ידע
מדוע נקרא כך, ושאנתוני הוא אביו.
זיק של תסכול ניצת בו
ומעמעם את התחושה החמימה. "אני לא מבין אותך. אני אף פעם, לעזאזל, לא מבין
אותך." היא קראה לבנם על שמו, ובכל זאת לא רצתה שיגדל אותו. הוא שנא את
העובדה שלא יקבל את התשובות שהוא חפץ בהן היום.
"אני חושבת שכדאי
שתלך, ושניפגש שוב ביום אחר. כריס חייב ללכת לישון והוא בטח מחכה לי." אנתוני
מהנהן ומנסה להשתלט על הכאב המייסר שחותך את ליבו. כריס לא יחכה לאנתוני אף פעם,
כי הוא לא יודע שאנתוני קיים בכלל. וגרייס, גרייס לא נראית כאילו היא רוצה אותו
בסביבה. הלוואי שהיה מבין למה היא שונאת אותו, למה היא עזבה, למה היא בחרה לשקר
ולגדל את כריס לבד.
הוא קם בצעד כושל, מנסה
להבין איך יחזור הביתה אחרי כל מה שקרה כאן, איך יספר ללינה ולקרוס מה הוא עשה.
"אנתוני..? אתה
בסדר?" גרייס שואלת בהיסוס. אנתוני לא מסוגל להסתכל בעיניה, לא מסוגל להראות
לה כמה היא דפקה אותו. הוא נושם עמוקות ומהנהן בקושי. הוא יתפרק, אבל אסור שזה
יקרה כאן. אסור שזה יקרה עכשיו.
היא מלווה אותו לדלת.
"אנתוני. תסתכל לי בעיניים." היא מבקשת ממנו, אבל הוא לא מסוגל. הוא
נושך את שפתו ומשתדל שלא לאבד שליטה. עוד רגע. רד במעלית וצא מכאן. רק
אחרי שתצא מכאן. הוא מעודד את עצמו בלב להחזיק מעמד. הוא מניד בראשו
ויוצא החוצה מדלת הדירה, לא מחכה למעלית שתבוא. הוא בורח במדרגות כדי שמבטה של
גרייס יפסיק להינעץ בו.
הוא נושם עמוקות כשהוא
מגיע אל האוויר הפתוח. הוא חושב על הילד שלו, הילד הקטן והמתוק שלו, שלא יודע שהוא
אביו, והכעס מכה בו בגלים. אבל הפעם הכעס מעורב בצער שלא ניתן להסיתו לכעס, כמו
שקורה בדרך כלל. צער וכעס, כעס וצער. הכל מתבלגן בראשו בצורה מבולבלת וכאובה.
הוא יודע שהוא צריך
להתקשר ללינה שתאסוף אותו, כי הוא לא מסוגל לנהוג, אבל הוא לא מצליח להשתלט על זה.
הוא קורס על המדרכה וחובט באגרופיו באספלט של המדרכה עד שידיו נחתכות ומדממות. הוא
מפסיק רק כשהוא לא מסוגל להזיז אותן יותר, מתנשם בכבדות, לא מוצא מנוחה מהמחשבות.
אני חייב להסתלק מכאן.
אם גרייס תראה אותי מהחלון היא לעולם לא תרשה לי לחזור. מחשבה מבהילה עוברת במוחו חסר האונים. הוא חייב ללכת. הוא
מתנשם בכבדות כשדמעות מתסכלות נעצרות בעיניו, לא זולגות. הוא לא בוכה. אסור לבכות.
הוא נושם עמוק שוב ומשתדל שלא להקיא את כל מה שאכל היום כשהבטן מתהפכת לו מההתקף.
הוא מחייג בפלאפון
הסדוק עם ידיו הפצועות רק בקושי. לינה עונה בצלצול הראשון.
"אנתוני, איפה אתה
לעזאזל?" היא עונה בקול מודאג. הוא לא רוצה לספר לה שהוא על המדרכה מתחת
לביתה של גרייס, אבל הוא חייב לעוף מכאן מיד.
"רחוב 38, בניין
מספר 12." הוא ממלמל. הוא שומע את לינה כבר מתניעה את המכונית.
"לינה?" הוא
שואל בקושי.
"אנתוני, אני
מגיעה. אתה תהייה בסדר. תשתלט על זה, בסדר?" היא מבקשת ממנו בקול שהוא יודע
שהוא מודאג למרות האיפוק שבו.
"לינה. אני...אני
מצטער. סליחה." הוא מושך בשיער ראשו, מקווה. כל כך מקווה. אלוהים. הוא
נחנק. הוא מרגיש את האחיזה בשליטה שלו חומקת. מי יודע מה יעשה בהתקף כזה של כעס וכאב.
מי יודע במי יפגע. מי יודע איך גרייס תראה אותו.
"זה בסדר. אנתוני,
אני מגיעה. רק תנשום עמוק. אני באה לעזור לך." הוא מכווץ ומרפה את ידיו
הכואבות, מנסה להתמקד בעזרת הכאב הפיזי. הוא מייבב בחרדה כשהוא מבין שהכאב הפיזי
לא משתווה לשריפה בליבו. אני בהתקף חרדה. אני בהתקף חרדה, ואני לא אצליח
לצאת ממנו. הוא מתנשם ומתנשף, אבוד.
כשלינה מגיעה אנתוני
נמצא באותו המצב בדיוק. היא פורצת מהמכונית בריצה וכורעת על המדרכה לצידו, מניחה
יד מרגיעה על כתפו הרועדת.
"אנתוני, מה
קרה?" היא שואלת בקול עדין ומודאג. הוא יודע שהיא חושבת שהוא מאבד את זה
לגמרי, קורס סתם כך באמצע רחוב אקראי ונכנס להתקף חרדה חריף. הוא גם חושב שהוא
מתחרפן, אבל הוא יודע את הסיבה האמיתית לכך.
"אני חייב ללכת
מכאן." הוא מפנה מבט נואש אל לינה, בזמן שהדאגה לכך שגרייס תמצא אותו בפתח
ביתה כשהוא במצב כזה מפעפעת בו שוב.
"אז קום, אנתוני.
אתה יודע שאתה יכול. תנשום עמוק ותתרכז בי. בוא נלך מכאן." היא עוזרת לו לקום
ותוך כדי כך אנתוני שם לב כי התקף החרדה שלו הולך ונרגע. הוא נושם עמוקות ומנסה
להשתלט על עצמו סופית בכדי לא להדאיג את לינה יותר ממה שכבר הדאיג אותה. הוא
מתבונן בה מתרכזת בכביש, החתך שהשאיר עליה ביום שבו דחף אותה אל הזכוכיות מגליד אך
עדיין פוגם בפניה המקסימות. כמה נמוך עוד אפשר לרדת? הוא תוהה בזמן שהוא
חושב על החיים החברתיים שלו בזמן האחרון. נכון, מאז כריסטינה הוא לא נטה להתחבר עם
אף אחד, אבל אז זה גם לא הפריע לו. ואז גרייס נכנסה לחייו בסערה, והם נטו ללכת
למסיבות ולאירועים. מאז עזבה, החברים הטובים ביותר שלו הם הפסיכולוג שלו, וידידתו
הטובה מהתיכון- ושניהם משוכנעים שהוא מטורף על כל הראש.
הוא נושך את שפתו
בהיסוס ותוהה האם עליו להגיד ללינה מה שהוא רוצה לומר, או שמא הוא יעזוב את זה.
אבל הרי אי אפשר להישאר אנוכיים לנצח.
"לינה?" הוא
שואל בהיסוס. היא מהמהמת אליו, מבטה על הכביש, ובכך מסמנת לו ששמעה אותו.
"אני חושב שכדאי
שתלכי ממני." הוא אומר לבסוף בקול רציני, מתבונן על הדרך החולפת על פניו, לא
מסוגל להסתכל על הבעתה של לינה, כי הוא יודע שהיא נפגעת כשהוא מדבר כך.
"אנתוני, אתה יודע
שאני לא אלך." היא אומרת לבסוף בקול רגוע ושקט, מבטלת את בקשתו בן רגע.
"לינה, אני הולך
לכיוון התחתית, ואני לא רוצה לגרור אותך איתי לשם." הוא עוצם את עיניו כדי
להעלים את הדמעות. הוא שונא את העובדה שגם בנעוריו וגם כעת הוא מזיק לנערה המדהימה
הזו.
"די, אנתוני! מה
זה השטויות האלה? אתה משתפר. הכל בסדר, ותפסיק לחשוב כבר שאתה מדרדר אותי! תן לי
לבחור איפה אני רוצה להיות." הוא יודע שהדיבורים האלו מכעיסים אותה, אבל הוא
לא יכול להתעלם מהעובדה שאסור לה להמשיך לשמש הבייביסיטר שלו.
"תראי מה עשיתי
לך...את לא אמורה להיות כאן. את צריכה ללכת.." הוא ממלמל ואוחז בראשו, כי הוא
נזכר בה, שוכבת על הרצפה בין הזכוכיות, לא מסוגלת לקום. הוא הורס את כולם סביבו.
כריסטינה, לינה, גרייס. הוא נזכר בדמעותיה של גרייס בזיק של כאב. הוא מושך בשיער
ראשו עם ידיו הפצועות, מנסה להחניק את הכאב הזה. הנשימה שלו מאיצה.
לא עוד פעם..בבקשה. הוא נחנק בחוסר אונים. "אנתוני. אנתוני, בבקשה ממך, תנשום
עמוק." לינה מתחננת, מבטה נעוץ בכביש והרכב מאיץ. אנתוני יודע, וגם לינה
יודעת, שאם יתפרץ עכשיו זה עלול להיגמר בתאונה.
"אני לא.."
הוא לא מצליח לסיים את המשפט. הוא לא יודע מה להגיד בכלל. לינה מחייגת לקרוס ביד
אחת בעוד ידה השנייה אוחזת בהגה בחוזקה. קרוס עונה אחרי שני צלצולים.
"לין, הכל
בסדר?" הוא פותח את השיחה.
"דיוויד, אנתוני
איתי באוטו. אני צריכה שתדברו קצת." היא אומרת בקול רגוע. אנתוני מנסה להתרכז
בקולותיהם במקום בקולות שבראשו, שאומרים לו שהוא הרס הכל. שהוא ממשיך להרוס.
"אנתוני? מה
שלומך?" קרוס שואל את אנתוני בקול רגוע ומרוכז. אנתוני מתרכז בקול הזה, ונושם
עמוקות.
"אני..אני
מצטער." הוא לוחש בקול עמום, לא רוצה לספר לשניים מה עשה. הוא לא בטוח
שהוא יכול להתמודד עם מבטה המאוכזב של
לינה, ועם הכעס המאופק של קרוס. שלוש שנים של עבודה יורדות לטמיון, ורק כי הוא
החליט לפגוש את גרייס.
"אתה רוצה לספר
לנו למה?" קרוס שואל בעדינות, בעוד לינה משחררת נשיפה של הקלה. התקף החרדה של
אנתוני מתחיל לנטוש אותו, ונותרת רק הריקנות שאחרי, והצורך הנואש להתגבר על ההתקף.
"לא." הוא
לוחש, מתבונן אל ידיו הפצועות ותוהה איך יוכל לתפקד מחר בעבודה. כשהן שבורות כך,
יתכן שלא יוכל לגעת במחשב שלו.
"זה בסדר. אתה
רוצה שאני אגיע לביתך?" קרוס שואל, ואנתוני לא מרגיש אשמה יותר על כך שהוא
לוקח מזמנו של הפסיכולוג הזה, מאחר והוא משלם על כך הון עתק. אבל, בדיוק כמו קרוס,
הוא יודע שזו הסיבה שהוא מרגיש נוח מספיק לקרוא לו בכל פעם שהוא מתחרפן כך.
"כן. אתה צריך
לקחת את לינה." ההתקף מפנה את מקומו למעשיות. אסור שלינה תישאר בקרבתו יותר.
היא חייבת ללכת, היא חייבת למצוא לה חיים שלא קשורים אליו ואל כל הבעיות שלו.
"נדבר על זה בבית
שלך, אנתוני." לינה מגיבה בפעם הראשונה בשיחה ואנתוני שם לב פתאום שהוא ברחוב
בו הבניין שלו ממוקם. הם נכנסים לחניית הבניין ולינה חונה בשתיקה. הם עולים לדירתו
שם היא מכינה לו קפה, בו הוא לא יכול לגעת. לאחר שעברו ההתקפים, הוא שם לב באופן
מלא לנזק שגרם לידיו, והכאב מהן לא מאחר להגיע.
"אתה רוצה שאני
אחבוש לך את זה?" לינה שואלת והוא מניד בראשו. הכאב מגיע לו אחרי כל מה שעשה.
"רוצה לספר לי למה
היית ברחוב ההוא?" היא שואלת בקול עדין. הוא לא רוצה, אבל הוא יודע שמגיע לה
לדעת.
"זה הבית של
גרייס." הוא עונה באומללות, משפיל את עיניו אל ידיו הפצועות כדי שלא לראות את
התגובה של לינה. אבל להשפיל את ידיו לא מספיק. הוא שומע יפחה חרישית בוקעת ממנה
והוא יודע שהיא בוכה. היא שונאת שהוא מענה את עצמו בנוגע לגרייס.
"למה? למה אתה
עושה לעצמך את זה? היא רק מזיקה לך!" הוא מתבונן בה צועקת עליו את כל שהתאפקה
להגיד במשך שלוש שנים ומוחה את דמעותיה.
"אני פשוט.. אוהב
אותה." קולו נשבר כאשר הוא אומר בפעם הראשונה במשך שלוש שנים את שישב על ליבו
בקול רם.
"אני אוהב את
גרייס."
-
אין תמונה, כי אני עדיין עמוסה ומותשת, אבל אני מאושרת לחזור..
מקווה שעוד יש כאן מישהי, ואם אכן יש כאן עוד קוראות- אשתדל להעלות את פרק 29 ביומיים שלושה הקרובים
אוהבת עד האינסוף (למרות שאתן בטוח כועסות כי נטשתי)
Love Memory
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: