love memory- סיפורים בהמשכים

יום בחירות שמח!

מקווה שכולכן נהנתן מיום חופש נחמד והצבעתן אם אתן יכולות.. אני בינתיים עניתי על התגובות המקסימות שלכן וכמו שהבטחתי- עבדתי על הרגע בו אעלה פרק תוך יומיים שלושה(:

אזזז...

תיהנו :*

משתררת שתיקה בדירה כאשר קרוס נכנס. אנתוני לא יכול שלא לשים לב למבט שהוא זורק אל לינה, מבט סורק שבודק האם ישנן פציעות חדשות על גופה. ברור לאנתוני שבענייני לינה קרוס לא סומך עליו. הוא נרגע כאשר הוא מבין שהיא בסדר, במידת האפשר. היא מוחה את דמעותיה האחרונות למראהו השבור של אנתוני.

"מה קרה, אנתוני?" קרוס שואל בקולו הרגוע והמוכר ומתיישב ללא הזמנה בספה הניצבת למול אנתוני. אנתוני נושם עמוקות ותוהה אם הוא יכול להמשיך ולדבר על זה. הוא מרגיש מטושטש, וכואב לו, והוא פשוט רוצה לישון. אבל הוא יודע שקרוס לא יעזוב את השאלה עד שיבחר להגיד לו, ואחרי שאמר כבר ללינה, זה לא באמת משנה. את האכזבה של לינה ממנו הוא כבר ספג, הוא יסתדר עם זאת של קרוס.

"הלכתי לפגוש את גרייס." הוא מודה באומללות, ונזכר בבנם המתוק שקרוי על שמו, ובכל זאת גרייס לא רצתה שיגדל. הוא נזכר באיומיו המרושעים ובגרייס הבוכה ומתכווץ מצער. הוא לא מסוגל להתבונן בקרוס, כי הוא יודע שהוא מסתיר בהבעת פניו מורת רוח שלא היה מוכן לספוג. אחרי שתיקה רגעית הוא שומע את קרוס משחרר נשיפה.

"בסדר. בוא נתמודד עם זה. למה שברת את הבטחתך אליה וחיפשת את גרייס?" הוא שואל בישירות. אנתוני מניד בראשו בכעס לשמע האשמתו של קרוס.

"לא הפרתי את ההבטחה שלי! חיפשתי את הילד, לא אותה." קולו כמעט ומתגבר לצעקה.

"ופגשת אותו?" קרוס חוקר. אנתוני מריץ במוחו את המפגש. הילד היפהפה והאינטליגנט, שילוב מושלם במראה בינו לבין גרייס. חכם, חקרני, ונושא את שמו של אנתוני. הבלבול לגבי כל הדברים שגרייס לא הסכימה להסביר היום מציף אותו בשנית.

"הוא...מהמם. חכם כל כך.." הוא ממלמל ומנסה להשתלט על התהיות המציפות אותו ומסיחות את דעתו מהשיחה שהוא מנהל זה עתה בסלונו עם קרוס.

"אני מבין שניהלתם מפגש כלשהו?" קרוס שואל בעניין, ואנתוני יודע שכוונתו של קרוס הוא למפגש אמיתי. הוא מרגיש מחנק בגרונו שהוא מבין שאפילו את הילד, שהיה מטרת ביקורו, הספיק לפגוש  רק לרגע קצר בו לא החליפו מילה. הוא זכה רק למבט חטוף.

"לא.. היא קראה לו על שמי. אבל היא לא רצתה שאגדל אותו? אני לא מבין... אני לא מבין אותה.." הוא אוחז בראשו בחוסר אונים. הידיים שלו משלחות מדקרות כאב עז, אך הוא מתעלם מהן.

"היא רצתה שתמשיכו לדבר?" התהייה בקולו של קרוס משקפת את תהייתו של אנתוני. שניהם לא מבינים את גרייס. יתכן שאף אחד לא מבין אותה, אולי מלבד ליילה.

"היא רצתה לקחת את כריס לישון... היא אמרה שנדבר יום אחר." הוא חושק את שפתיו כשהדמעות מעקצצות בעיניו. מעולם לא הרגיש כל כך מבולבל. מעולם לא התגעגע אליה כמו שהתגעגע אליה ברגעים אלו.

"יופי. אנתוני, עכשיו אתה צריך להחליט מה אתה רוצה להגיד לגרייס. אתה מבין? אתה לא חייב לקחת חלק בחיים של כריסטופר, אבל אם אתה רוצה בכך עליך להתעקש על זה." קרוס אומר ואנתוני מרגיש נחישות חדשה נבנית בו. מובן שהוא רוצה להיות חלק מחייו של הילד, ומובן שהוא יעשה הכל כדי שזה יקרה. בשיחה הבאה עם גרייס, הוא יקשיב למה שתספר לו, ולאחר מכן יבקש להיות חלק מחיי הילד. מובן שמגיע לו, מובן שהוא רוצה בכך. זה כל מה שרצה אי פעם.

"אני אגיד לה. אני.. רוצה להיות חלק. אני רוצה להבין למה היא עזבה אותי." ועכשיו, כשהוא יודע שהוא יפגוש שוב את גרייס, שהם ידברו, שאנתוני יקבל את התשובות אותן חיפש כל כך הרבה זמן- הוא מרגיש טוב יותר משהרגיש כבר שלוש שנים.

"יופי. ועכשיו, אתה רוצה לספר לי מה קרה לידיים שלך?" הוא שואל בעוד אנתוני סורק את ידיו הכואבות, תוהה מה הוא אמור לעשות איתן עכשיו.

"היה לי התקף." הוא לוחש ומתכווץ כאשר הוא מנסה להזיז אותן. לינה נעלמת לרגע ולאחר מכן מביאה תחבושות וחובשת את אנתוני בעדינות מרבית. משתררת שתיקה.

"לך לישון, אנתוני. נמשיך מחר בפגישה שלנו." קרוס אומר בעייפות ואנתוני מהנהן בטשטוש. הוא הולך למיטתו, בלי לוודא האם קרוס ולינה יצאו מן הדירה, פושט את בגדיו עד הבוקסר, נכנס למיטתו ונכנע לעייפות.

*

אנתוני מתעורר בבוקר, לפני השעון המעורר, מכאב חד בידיו. הוא נאנק בשקט כשהוא מגלה שהתגלגל עליהן מתוך שינה. הוא חושק את שפתיו ומתיישב ללא השימוש בידיו הדואבות. לינה ישנה לצידו, כפי שהיא נוהגת לעשות במשך לילות רבים, שומרת עליו מהתקפי חרדה ומהתעוררות מבולבלת מסיוטים בלילות. היא מתעוררת למשמע אנחת הכאב שהוא פולט ומתבוננת בידיו, ללא ספק נזכרת במצבו אתמול.

"אתה בסדר?" היא ממלמלת בטשטוש. אנתוני מהנהן בשקט וקם מהמיטה, תוהה האם כדאי ללכת לצילום ידיים ולמישהו שיחבוש את ידיו מעט יותר במקצועיות מלינה. למראה ידיו החבולות בצבעים מטרידים של כחול וסגול הוא מחליט שכדאי להעניק לכך עוד מבט. הוא נושם עמוקות, משתדל שלא לחשוב על המצב שלו אתמול, ועל השיחה עם גרייס.

הוא מתארגן בזהירות, לא מצליח שלא להזיז את ידיו, ומתכווץ בכאב בכל פעם שהוא משתמש בהן. לוקח לו זמן רב מהרגיל לסיים להתארגן ולאחר מכן הוא מושיט יד חבולה אל הפלאפון שלו ומנסה ללא הצלחה להקיש את מספרו של ג'ק, כי ברור שהוא לא יכול לנהוג כך.

"תן לי." לינה לוקחת בעדינות את הפלאפון מידיו החבולות ומתקשרת לג'ק, מזמינה אותו לבוא ולקחת את אנתוני לאן שיחפוץ.

"אולי כדאי שתגיד לג'ק לקחת אותך למיון. צריכים לחבוש לך את זה טוב יותר." אנתוני מהנהן במבט מרוחק בזמן שהוא תוהה מתי גרייס תתקשר, ואיך בכלל תמצא את המספר שלו. אבל הוא יודע שגם אם הוא לא נשמר באנשי הקשר שלה, היא שמרה את מספר הפלאפון שלו איפה שהוא. לא יכול להיות שהיא מחקה אותו מחייה לחלוטין.

"אני חושב שאני אקח היום חופש מהעבודה." הוא אומר והיא מכווצת את עיניה במחווה שאנתוני ידע שתגיע. הוא לא מוותר על העבודה בקלות ראש או לעיתים קרובות. אבל מלבד העובדה שלא יוכל באמת לעבוד בגלל ידיו, הוא חושב ללכת ולהמשיך את הקעקוע שלו. הוא לא רוצה לספר על כך ללינה כיוון שהוא יודע שהיא שונאת את הקעקוע הזה ואת כל מה שהוא מסמל. היא בכל זאת מהנהנת כמסכימה, כי היא יודעת שאין טעם להמשיך ולחקור את אנתוני ללא סיבה מספקת לכך. הוא לוקח את הפלאפון מידה ומכניס אותו ואת הארנק שלו לכיסו, מסמן ללינה שהוא הולך עם ידו הפצועה ויוצא מהדירה.

ידיו נחבשות כהלכה לאחר שמתברר שהן שבורות קלות, הקעקוע שלו גדל על זרועו והחלק החדש מכוסה בתחבושת, ותוך כמה שעות הוא שב לביתו השקט. לינה הלכה לעבודתה, והוא נשכב לנוח במיטתו, משחק בידיו החבושות בפלאפון שלו, מחכה לשיחה. מחכה לדבר עם גרייס שוב.

שעה לאחר מכן, השיחה המיוחלת אכן מגיעה. הלב שלו פועם בכוח כשהוא מזהה את מספרה של גרייס על הצג. הוא נושם עמוקות ולוחץ בקושי עם יד חבושה על מקש ירוק המקבל את השיחה.

"הלו?" הוא עונה בקול חלוש, הקלה מתפשטת בליבו כשהוא יודע שהיא התקשרה, שהיא עשתה מה שאמרה שתעשה, שהיא לא נטשה אותו שוב.

"אנתוני?" קולה המהוסס של גרייס נשמע מעבר לקו, ואנתוני נזכר בפעם האחרונה בה רצה לשמוע את קולה בפלאפון הזה בדיוק, וליילה מנעה ממנו את היכולת לתקן את כל מה שהשתבש ביניהם כשהיא הודיעה שגרייס עזבה ושהיא לא תדבר איתו יותר.

"כן, זה אני." הוא משיב בזמן שהוא מנסה להשתלט על הדמעות העולות בעיניו. היא מתקשרת, אחרי שלוש שנים שייחל שהיא תעשה זאת. אומנם כעת לא הייתה לה ברירה, אבל לפחות הוא יכול לשמוע את קולה שוב, ולדעת שייפגשו שוב.

"אנחנו צריכים להיפגש, אני חושבת. הבטחתי לך.. הסברים." היא אומרת ואנתוני נושך את שפתו בדאגה ברגע שהוא מבין שידיו חבושות לחלוטין ושהוא יאלץ להסביר לגרייס מה קרה. הוא לא רוצה לשקר, אבל הוא לא רוצה שתדע עד כמה גרוע מצבו מבחינה נפשית.

"כן." הוא לא יכול לסרב לה. הוא לא רוצה לסרב לה. הוא התגעגע אליה כל כך, והוא חייב לקבל תשובות. הוא חייב להבין מה גרם לה להרוס הכל ביניהם, ולאחר מכן לשמור את הילד שהיה זה שניפץ את מערכת היחסים ביניהם.

"רוצה שניפגש במלון ריץ'?" היא מציעה. למלון יש מסעדה יוקרתית בעלת תאים אישיים מתחת לחדרי המלון, והיא מקום מצוין לעסקים. אנתוני לוקח לקוחות שלו לשם כאשר הוא רוצה לחתום על חוזה באווירה נינוחה יותר.

"כן, בטח. היום בשמונה?" הוא מציע, משאיר לעצמו חלון זמן לנסיעה מהקליניקה של קרוס אל מלון ריץ' מיד לאחר שיסיים את פגישתו עם קרוס.

"סגרנו. נתראה." היא אומרת ובזאת השיחה מתנתקת, משאירה את אנתוני לבהות בפלאפון בחוסר אונים ותקווה שהזמן יעבור מהר עד שיראה אותה שוב.

*

בשמונה בערב בדיוק אנתוני נכנס למלון ריץ' ומובל על ידי מארחת צעירה ופלרטטנית במדים אל שולחן שהוזמן מראש על ידי גרייס. בזמן שהוא מובל אל השולחן הוא מספיק לקוות שהשולחן שנבחר ליד החלון, כי הוא יודע שהוא ודאי יאלץ להסיט את מבטו ולעצור את הרגשות שלו המון בשיחה המתקרבת. הוא נזכר בפרצוף המודאג של לינה כשהיא חזרה הביתה ומצאה שמלבד העובדה שחבש את ידיו הוא גם המשיך את הקעקוע שלו ותכנן להיפגש עם גרייס.

המארחת הפלרטטנית, שאנתוני משתדל להתעלם ממנה במידת הנימוס האפשרית, מושיבה אותו בתא פרטי שלשמחתו הרבה, בעל קיר אחד המשמש חלון אל הרחוב בחוץ, ומושחר, כך שרק היושבים במסעדה יכולים להסתכל אל הרחוב ועוברי האורח לא יכולים להבחין בהם.

גרייס כבר יושבת שם, מחכה לו לבושה בסריג ורוד עדין וג'ינס. שניהם כבר מזמן עברו את הזמנים בהם רצו להרשים אחד את השני. אנתוני, לובש ג'ינס, טי שירט לבנה ומעיל עור המכסה את התחבושת על זרועו. הוא לא רוצה לתת לגרייס הסברים על הקעקוע שלו. הוא לא יכול לדבר על זה. לא מולה.

"אנתוני, הידיים שלך!" גרייס לא מספיקה לברך אותו לשלום לפני שהיא מבחינה בכך. אנתוני מכווץ את שפתיו. הוא קיווה שהיא לא תבחין, למרות שברור שהייתה זו תקוות שווא, התחבושות הללו ענקיות.

"שבורות.." הוא ממלמל, מתפלל שהיא לא תדחק בו להמשיך ולספר איך זה קרה לו, כי הוא לא רוצה לדבר על מצבו הנפשי איתה. הוא יודע שזו תהייה שיחה שתכאיב לשניהם.

"איך?" היא חוקרת, ואנתוני מתבונן באנשים העוברים בחלון, תוהה מה לומר. הוא לא רוצה לדבר על זה עכשיו, הוא רוצה לשמוע את ההסברים שהבטיחה לו.

"הבטחת לי הסברים." הוא לוחש בקול חנוק, מקווה שלא תמשיך ותתחקר אותו. הוא נושם עמוקות ומשתדל להשתלט על עצמו מספיק בשביל לנהל את השיחה ביניהם. הוא לא יכול להתפרק למולה, הוא חייב לשמוע את הסיפור.

מלצרית מגיעה ומפרה את השתיקה המתוחה. אנתוני וגרייס שניהם לא בנויים לאוכל בשיחה הזאת, ולכן שניהם מזמינים קפה חם. המלצרית נעלמת, לא לפני שהיא שולחת חיוך קטן ומבויש אל אנתוני, ואז מניחה להם להמשיך בשיחתם.

"אנתוני, אני יודעת שאתה כועס. אני...פשוט רוצה שתשתדל לחשוב על זה מנקודת המבט שלי, בסדר? אני אספר לך, אבל תנסה להבין אותי." אנתוני מכווץ את שפתיו ותוהה אם לספר לה שהוא ניסה לחשוב על כך מנקודת מבטה כבר שלוש שנים, ושהוא פשוט לא מצליח להבין אותה. בעיקר לאחר שגילה שהיא שמרה את הילד. הוא מעולם לא הבין אותה פחות מהרגע ההוא. לבסוף הוא מהנהן, כי לא נראה שנותרה לו ברירה אחרת להמשך שיחה יעיל.

"אני מניחה שאתה זוכר את כל מה שהיה לפני.. שעזבתי. נחטפתי, נאנסתי, גיליתי שאני בהיריון.. הייתה לי תקופה לא קלה." אנתוני נזכר ביום חזרתה לדירתו לאחר ארבעה ימים, מפורקת, פצועה. הוא נזכר בסיוטים שלה, הוא נזכר ביום בו סיפרה לו מה בדיוק קרה לה. בכאב שלו. הוא מכווץ את שפתיו תוך שהוא מהנהן, לא רוצה לקטוע את רצף דבריה.

"לא תכננתי תינוק באותו הזמן ואתה.. לא נתת שום אפשרות אחרת. לא רציתי להיות בהיריון תשעה חודשים ואז למסור את הילד- לא רציתי להיות בהיריון בכלל. לא רציתי להשמין, לסבול מתופעות לוואי הורמונאליות, לשרוד לידה כואבת.. וכל זה כשאני לא רוצה לגדל תינוק. הרגשתי שזה לא מגיע לי, בעיקר אחרי כל מה שהגוף שלי עבר. רציתי שפעם אחת, תהייה לי שליטה מלאה על חיי. בלי ריי קלייד ששולט על מה שאעשה, בלי קליין שיחלל את גופי.. רציתי רק להיות גרייס." היא אומרת זאת בקול רועד, אך משתלטת על דמעותיה ולא בוכה. אנתוני מודה לה בכל ליבו על כך, כיוון שהוא יודע שאם היא תבכה בזמן שהיא מספרת לו מה עבר עליה, למה היא עזבה אותו, איפה טעה והרס הכל- הוא לא יעמוד בזה.

"כשהבנתי שמבחינתך אין אפשרות אחרת, הבנתי שאין לנו.. שאין לנו לאן להמשיך מכאן. אני מצטערת, אנתוני. אני מצטערת על איך שעזבתי אותך. אבל היית נותן לי לעזוב אחרת?" הקול שלה נשמע נואש, בזמן שהיא מבקשת שאנתוני יבין אותה. הוא נושם עמוק ויודע, וגם היא יודעת, שברור שהוא לא היה נותן לה ללכת, לעולם, אם זה היה תלוי בו.

"אבל לא רציתי לעזוב. אז... ניסיתי. יצרתי לך מבחן טיפשי, שיוכיח לי סופית אם זה באמת נגמר או שיש עוד סיכוי לתקן את זה. לא היה הרבה סיכוי. אז.. כשאמרתי לך שאני נוסעת עם ליילה לספא.. ארזנו את הבית ביומיים. הגעתי אליך, מותשת, ושיקרתי. קיוויתי שתגיד לי שאתה סולח לי, שהכל יהיה בסדר.. שזה רק תינוק." היא מסתכלת על הקפה שלה בזמן שאנתוני מזמן בורח אל המפלט שהחלון אל הרחוב נותן לו. הוא לא מסוגל להסתכל עליה בכלל.

"ונתת לי תקווה. אמרת שנתקן את זה. ישבתי וחיכיתי לך חצי לילה, דואגת, מקווה שתחזור הביתה. אבל לא חזרת. התקשרתי אליך לפלאפון, ומה אני מגלה? שאתה שותה עם האקסית שלך." אנתוני לא מסתכל, אבל הוא שומע בקולה עד כמה פגע בה, הוא שומע בקולה שעכשיו, עכשיו היא בוכה.

הוא נושם עמוקות, משתלט על הדמעות שבעיניו, ממצמץ עד שעיניו יבשות. הוא מנסה לא לחשוב על ההשלכות של השתייה ההיא עם לינה. הוא רק ניסה לסדר את הבלגן בראשו, אבל הוא הוביל לפרידה שלהם. אם לא היה לוחץ עליה לשמור את התינוק הם היו עד היום יחד, מאושרים. הוא לא היה צריך לעבור שלוש שנים של כאב. הוא כועס עליה ששיקרה, הוא כועס עליה שרימתה אותו וברחה, אבל הוא יודע שהוא לא תמים כאן. זאת הייתה אשמת שניהם. שניהם טעו. הם איבדו את הדרך, ולא הצליחו למצוא אותה חזרה מהר מספיק בזמן שהכל התפרק להם מבין הידיים.

"אז לקחתי את הדברים שנמצאים אצלך בבית, ועזבתי. כעסתי כל כך. לינה הסבירה לי את המצב בטלפון, אבל אני לא הייתי מוכנה לשמוע. ביקשתי ממנה שתלווה אותך הביתה, כי ידעתי שהיא תראה את המדפים הריקים ותישאר איתך." אנתוני נזכר בבוקר ההוא. הוא מתעורר, לא מבין למה לינה עדיין שם, הולך להתארגן, מוצא את המדפים הריקים, מתקשר לגרייס וכל מה שהוא מקבל זה את ליילה שמודיעה לו שזה נגמר. הוא מכווץ את ידיו בין התחבושות, והכאב העמום עוזר לו להתרכז.

"קבענו תור להפלה, וכשהגענו לשם שבוע אחר כך לא הייתי מסוגלת. ידעתי שכבר עכשיו אתה שונא אותי, אבל לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאעשה לך את זה. שיקרתי לליילה שאני לא מרגישה טוב ושאני מעדיפה לעשות את ההפלה ביום אחר, אבל אני חושבת שהיא ידעה. קבענו תור חדש. שבוע אחר כך נכנסתי שוב למרפאה, ועל שולחן הבדיקה הרופאה שאלה אותי באיזה חודש אני. היא ביטלה את ההפלה מיד. זה היה מאוחר מדי." אנתוני מנסה לקבל את המחשבה שגם לה היה קשה בלעדיו, אבל הוא לא מצליח להבין למה היא לא חזרה אם המצב היה כזה.

"אז כל מה שנותר לי זה ללדת את התינוק הזה. רציתי להתקשר, רציתי להסביר הכל אבל.. לא יכולתי לעמוד מולך ולהגיד לך ששיקרתי, ופישלתי, ושאני עדיין בהיריון. ראיתי את הכאב בעיניים שלך כשאמרתי שהפלתי. לא יכולתי לבוא ולספר לך שהעברתי אותך את כל זה בשביל איזה מבחן טיפשי. אני מצטערת, אנתוני. אני מצטערת כל כך. אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך. הייתי טיפשה." הוא שומע את הבכי בקולה והסיפור הזה סודק את ליבו הפצוע גם כך. הוא שותק, מנסה להבין לאן כבר אפשר להמשיך מכאן. הוא רוצה לגדל את הילד, אבל הוא כועס עליה כל כך. הוא מאוכזב, הוא פגוע, והוא דפוק מכל כך הרבה בחינות.

"תגיד משהו." היא לוחשת לבסוף ואנתוני רואה אותה בזווית עינו מוחה את דמעותיה, ומתבוננת בו. ידיו מתכווצות בקושי מתחת לשולחן. מה הוא כבר יכול לומר.

"כל...כל מה שעברתי...כי לא היה לך האומץ?" לבסוף הוא שואל בקול חנוק. שלוש שנים, וכל מה שיש לה לומר לו בעצם, זה שלא היה לה האומץ לדבר איתו. הוא הפסיד שנתיים וחצי מגידול הילד שלו, שלוש שנים מלאות עם גרייס, וכל הכאב הזה לשווא.

"אני יודעת. אני דפוקה." היא לוחשת. אנתוני לא מגיב. הקפה שלו נותר על השולחן בלי שנגע בו, והוא תוהה איך הם יוכלו לגדל את כריס יחד אחרי כל הדבר הזה. הם שותקים זמן ארוך, בוהים יחד ברחוב ההומה הרץ לפניהם. ניו יורק לעולם לא עוצרת, אבל התחושה היא כאילו הם עצרו, נשארו מאחור. לבסוף הוא נושם עמוקות ונזכר בפגישה שעבר עם קרוס בדיוק לפני שהגיע לכאן.

"תזכור: לא משנה מה היא תגיד, לא משנה מה היא תעשה- אתה מגיע בשביל להשתתף בחיים של כריסטופר. את כל השאר תפתרו ביניכם כשיגיע הזמן." אנתוני אוסף את שארית כוחותיו ומתבונן בגרייס היפהפייה במבט עייף. הוא חייב להתמודד עם זה. הוא רוצה את הילד.

"בסדר. אחרי שעברנו על זה.." הוא מכחכח ומנסה לסלק את גוש הכאב מגרונו. הוא חייב להתמודד. "כריסטופר. איך נעשה את זה?" הוא שואל בקול חלוש, בעוד גרייס מביטה בו במבט הכובש כל כך הרבה צער.

"חשבתי שאולי...תבוא כמה פעמים בשבוע. אחר הצהריים. תכיר אותו, ואולי אחר כך נראה לאן מתקדמים." אנתוני מהנהן, ותוהה מתי יהיה עליהם לנהל את השיחה על מצבו הנפשי. הוא לא רוצה לדבר על זה, אבל גרייס חייבת לדעת, היא חייבת לדעת להגן על הילד.

להגן עליו? מפניי? המחשבה הזאת כמעט ושוברת את מחסום הדמעות בן שלוש השנים שלו. המחשבה שכריסטופר אי פעם יפגע מפניו פגעה בו עמוקות. הוא נושם פעמיים ומנסה לעשות סדר בבלגן. לא, הוא לעולם לא יפגע מפניי. הוא מרגיע את עצמו.

"אוקי. אני...גרייס, אני צריך שתהיי שם. עם שנינו. אני.." הוא משתתק, לא מסוגל לספר לה עד כמה הוא דפוק. הוא ממשש את התחבושת על הקעקוע שבזרועו ומתנחם בכאב שהתנועה מפיקה.

"אני עדיין בטיפול. אינטנסיבי." הוא רק אומר לבסוף, לא מסוגל להתבונן בתגובתה למה שאמר. הוא יודע שזה לא ממצה את מימדי הבעיה, אבל הוא לא מוכן לשתף אותה יותר. לא עכשיו.

"זה בסדר. אני אהיה שם." היא אומרת, והוא יודע שהיא בוחנת אותו במבטה. לאחר מכן יש רגע של שתיקה בזמן שהדברים מתעכלים במחשבתם. היא חוזרת להיות חלק מהחיים שלי. אנתוני חושב בהלם קל. לאחר מכן הם קובעים ארבעה ימים בשבוע בהם אנתוני יבוא לביתם למשך שלוש שעות בכל פעם. אחר כך הם סתם יושבים. הקפה של שניהם כבר ממזמן קר.

"אני חושב שאני צריך ללכת." אנתוני אומר לבסוף וגרייס מהנהנת ושניהם קמים. ישנה מבוכה קלה כשהם תוהים כיצד עליהם להיפרד. לבסוף אנתוני רק ממלמל "להתראות." בקול חלוש ונעלם מהמסעדה הישר אל האאודי, שם ג'ק מחכה לקחת אותו לביתו.

סתם כי חשבתי שזו תמונה יפה (:

אז.. איך היה? מקווה שאהבתן ומקווה להעלות פרק נוסף בקרוב.. 

אוהבת אתכן!

3>