love memory- סיפורים בהמשכים

היי!

אני בתקופה הכי מטורפת בחיים שלי כרגע, וזה לא תירוץ אז אני סתם משתפת.. אני כל היום מחוץ לבית וכשאני מגיעה אני חייבת ללמוד כי י"א ומבחנים ועניינים אז יוצא שאני באמת די חסרת חיים כרגע חחח 

מקווה להעלות פרק בזמן הקרוב, אבל שוב לא יכולה להבטיח.. 

מה שאני כן יכולה להבטיח זה שאני מתה עליכן (;

3>

כשאנתוני חוזר הביתה לינה מחכה לו על הספה. הלב שלו פועם במהירות, מקווה שלא יצטרכו לדבר על גרייס יותר מהנחוץ, אבל מבטה המודאג הנעוץ בטלוויזיה הכבויה שנייה לפני שהיא מבחינה בהימצאו בחדר מספר לו אחרת.

"נכנסתי עם המפתח שמתחת לשטיח." היא מציינת, כמו תמיד, והוא מהנהן לאישור, כמו תמיד. מבחינתו זה בסדר.

הניו יורק טיימס של היום מונח על השולחן הקטן בסלון באופן מוקפד מדי, ואנתוני תוהה אם לינה הביאה אותו איתה, כיוון שאת העיתון שלו הוא מקבל למשרד.

"שב, אנתוני." היא לוחשת ופתאום נראית עייפה. הוא מתיישב בצייתנות, שותק.

"אל תתחרפן, בסדר?" היא מבקשת אך הוא מניד בראשו לשלילה. הפעם האחרונה שהבטיח משהו לאדם כלשהו הייתה לפני שלוש שנים, וזו הייתה טעות שלא יחזור עליה שוב.

"לא הבטחה, אנתוני. אבל תנסה?" היא מבקשת. עם דבר כזה הוא מוכן להתקיים. הוא מהנהן, והלחץ בחזהו מתגבר כשהוא תוהה על מה לעזאזל היא רוצה לדבר איתו שהיא כל כך לחוצה.

"אני..." היא מתחילה ומשתתקת. "טוב, תראה בעצמך, בעצם.." היא ממלמלת ואז פותחת את העיתון במדור התרבות. אנתוני קורא רק את הכלכלה והחדשות הכלליות, ולכן לבטח לא ראה את מה שלינה רוצה להראות לו. הוא נושם עמוקות והיא מושיטה לו את העיתון בדף שפתחה. התמונה הגדולה תופסת את מבטו מיד, ועולמו מסתחרר.

"זה לא...לא יכול להיות.." הוא ממלמל, מרגיש את החמצן אוזל לו, איך הוא מאבד את השליטה שהשיג בשלוש שנים של מאמצים.

"אנתוני..." היא מתחילה לומר, אך עיניו תופסות את המילים שעל הדף, קוראות במרץ, והוא לא מקשיב לה.

גרייס תומפסון, הצלמת המוכשרת של הקלוב ניו יורק, פותחת את התערוכה הראשונה שלה בגלריית הראלד. בתמונה: גרייס ובנה, כריסטופר.

אנתוני חוזר להביט בתמונה. גרייס, יפהפייה בשמלת ערב אדומה, מתכופפת לדבר עם ילד יפה ומחוייך כבן שנתיים וחצי, לבוש בחליפת ערב.

הוא זורק את העיתון בחזקה על הרצפה וקם, מתהלך הלוך ושוב בסלון. 

"אנתוני.." לינה מנסה שוב.

"לא! זה לא יכול להיות! אני...זה לא יכול להיות!" הוא קוטע אותה בצעקה. הכאב בחזה מפריע לו לנשום והמחשבות מסתחררות במהירות.
"אנתוני-" לינה מנסה שוב באסרטיביות כשהיא רואה את השליטה העצמית שלו מתפוררת לאבק.

"היא שיקרה לי. היא שיקרה לי! למה? למה..?" הוא זורק את העיתון מידיו ואז מתרומם, הופך במכה את הספה שעליה ישב. הוא בועט בשולחן הסלון שעליו נח העיתון לפני רגע קט ואז הולך למטבח ומנפץ את הכלים שבארונות בקול שבירה מחריד. הוא בועט בזכוכיות ואז במקרר וזורק את אחד מכיסאות השולחן במטבח אל הקיר ממול וזה נשבר ברעש.

"מספיק! מספיק!" לינה מופיעה למולו פתאום, מנסה לעצור את זעמו בעזרת גופה. 

"תתרחקי ממני!" הוא דוחף אותה, מנסה להרחיק אותה מההרס שהוא זורע בדירה. אך הוא לא מודע לחלוטין לכוחו ובמקום דחיפה קלה הוא זורק אותה אל הזכוכיות הזרועות על רצפת המטבח. 

היא משתטחת אל הרצפה והזכוכיות החדות פוערות פצעים בעורה. היא מצליחה לבלום את המכה עם ידיה רק בקושי והלחי שלה נחתכת גם היא, מצטרפת אל שלל החתכים הנפערים בעורה בכל תנועה.

"שיט." היא שומעת את אנתוני ממלמל בקול חנוק מכאב מעליה. היא מנסה לקום בכדי לעזור לו להתמודד עם הגילוי שזה עתה נאלץ לקבל, אך הזכוכיות הננעצות בכל מקום בגופה מקשות עליה לזוז.

היא שומעת את אנתוני נעלם מעליה ולרגע תוהה אם ההתקף ההרסני שלו עוד לא נגמר. אבל הוא רק חוזר עם טלפון בידו.

"קרוס?" הוא שואל בקול חלוש. היא מזהה את ההיסטריה השקטה הזאת היטב. את הקול שלו כשהוא מנסה להשתלט על עצמו אבל הוא יודע שדברים יוצאים מכלל שליטה.

"זאת לינה. הכל זכוכיות ודחפתי אותה ו...תעזור לי." הוא נחנק. היא מנסה לקום בשבילו שוב, כי הוא באמת חסר אונים, ודייויד רחוק מדי. הוא לא יגיע בזמן אם הוא יתפרק שוב עכשיו. הפעם היא מצליחה להתרומם מהזכוכיות. היא יודעת שהיא פצועה, אבל אנתוני פצוע יותר.

"אל...תזוזי." הוא משפיל את מבטו, ולינה רואה את מה שהוא מנסה להסתיר ממנה. הוא אבוד לחלוטין. זה פגע בו הרבה יותר עמוק משחשבה שזה ייפגע.

"אני בסדר. לא התכוונת." היא רוצה לגעת בו אבל ידיה מלאות בזכוכיות שננעצו בעורה. כואב לה, אבל לו כואב יותר.

"את לא. די לשקר לי." הוא נושם עמוקות ואז מרים אותה בזהירות אל חדר האמבטיה, שלא נפגע בהתפרצות שלו. הוא מפנה את הזכוכיות מידיה של לינה אל הכיור ודמה נשטף במים. דפיקות היסטריות בדלת מפריעות לרגע השקט שחווים השניים. אנתוני מתעלם. מוחו עמוס בדברים רבים מכדי שיוכל להתמודד עם תרחיש נוסף. לינה משתחררת מידיו המטפלות בה והולכת לפתוח לקרוס המודאג.

הוא בודק אותה בעיניו ושפתיו מתהדקות לפס דק וכעוס. 

"אמרתי לך מאה פעמים. אמרתי לך- לא להתקרב כשהוא מתפרץ. למה, למה לעזאזל, את לא מסוגלת להקשיב לי?" הוא שואל בזעם. לינה נאנחת. היא ודייויד היו ידידים טובים, אך הוא דאג לה המון ולעיתים התנהג מעט כמו אביה.

"הייתי צריכה לגלות לו שגרייס לא הפילה את הילד שלו הרגע. אתה חושב שזה מה שכואב לי עכשיו?" היא מתבוננת אל תוך עיניו ומנסה לשכוח שראתה את אנתוני, ידידה הטוב ואהוב נעוריה, מאבד שליטה עד כדי פגיעה בה מרוב כאב.

"הוא יתגבר. הוא התגבר על העזיבה שלה, הוא יעמוד גם בזה." קרוס אומר, אך הם שניהם יודעים בבירור שזה לא לגמרי נכון.

"הוא באמבטיה. תדפוק בדלת."

הוא עוקף אותה ונעלם אל נבכי הדירה. היא נושמת עמוקות והולכת אחריו בשקט, משתדלת להתעלם מגופה הדואב מהחתכים.

"אוקיי, אנתוני, מה אתה רוצה לעשות עם מה שגילית?" קרוס שואל בקול רגוע וענייני. לינה רואה מיד שזו לא השאלה הנכונה.

"לעשות..?" הוא נראה מותש ואומלל. הוא לא נראה כאדם שרוצה לעשות משהו. קרוס נוטש את ההצעה.

"היכנס להתקלח, אנחנו ננקה את הבלגן ונדבר אחר כך, בסדר?" אנתוני מהנהן וקרוס ולינה עוזבים את החדר. קרוס מתבונן בלינה ומגלה שמלבד שליפת הזכוכיות מתוך הפצעים, החתכים לא קיבלו טיפול נוסף. לינה נראית מעט חיוורת והדם ממשיך לזלוג בטפטוף קל מהחתכים הגדולים.

"אני לוקח אותך לקופת חולים שיטפלו בזה." הוא מודיע ללינה בזמן שהיא מנידה בראשה.

"אי אפשר לעזוב אותו עכשיו, ואני בסדר." ההחלטיות שלה גורמת לשפתיו להתכווץ בכעס, כי הוא יודע שלא ינצח בוויכוח.

"אז בואי לפחות נחבוש את זה כאן." הוא מציע. היא מחייכת חיוך קטן למראה דאגתו של קרוס. אצלו היא עשתה את ההשתלמות בפסיכולוגיה, הוא המנטור שלה, אבל הוא תמיד התנהג אליה בטוב לב ולא בריחוק.

"אי אפשר, אנתוני מתקלח." הוא נושם עמוקות ומתאפק שלא להתפרץ לחדר האמבטיה, אבל הוא יודע שאנתוני לא זקוק לטרדות נוספות.

"אז לפחות שבי. אני אטפל בבלגן." היא מניחה לו לעבור על פניה אל המטבח והולכת אל הסלון. אך במקום לשבת כפי שביקש היא מרימה את שולחן הסלון ואת הספה ואת העיתון היא שמה ליד הטלוויזיה, מקופל ובקושי נראה לעין, עד שאנתוני יבקש אחרת.

"איפה-" קרוס נכנס אל הסלון ורואה את לינה מסתובבת ומנסה להפוך את הסביבה נעימה יותר לאנתוני. מרימה את התריסים, מסדרת את כריות הספה.

"מה את עושה? אמרתי לך לשבת, לינה!" הוא מתעצבן והיא מחייכת חצי חיוך למראה דאגתו.

"אני בסדר, אבל הוא לא. אני מנסה לעזור."

"לינה, מה שיעזור לו זה לראות אותך נחה. וזה יעזור גם לי, אם מדברים." הוא נאנח והיא מוותרת ומתיישבת.

"יופי. ועכשיו איפה יש מגב ויעה במקום הזה?" הוא שואל. היא מחייכת. המחשבה על דייויד מנקה את הדירה נשמעת מגוחכת.

"במזווה. אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אעזור?" היא מציעה. הוא מביט בה במבט מצמית.

"שבי." הוא אומר באיום ונעלם חזרה אל המטבח. אנתוני יוצא מהחדר בשיער רטוב, לבוש במכנס טרנינג וחולצה קצרה הנצמדת לשריריו שהתפתחו בשנים שעברו. הקעקוע בן שלוש השנים שלו בולט על רקע עורו הזהוב. היא מתבוננת בקעקוע וכמו תמיד, היא מתאפקת כדי שאנתוני לא יראה את הדמעות בעיניה. ליבה מתכווץ מכאב עליו.

הוא מתיישב על הספה ונראה אבוד בדירתו שלו.

"סליחה." הוא מתבונן בלינה ותווי הכאב בפניו מעמיקים.

"זה בסדר, אני באמת בסדר." היא ממהרת להרגיעו, אך לא בטוחה האם זה עוזר או לא. דייויד נכנס אל הסלון ומתיישב בכורסאת היחיד, לימינו של אנתוני. לינה יושבת בספה לזוג מצידו השני של אנתוני, במעין ריבוע חסר צלע.

"אתה רוצה שנדבר?" קרוס שואל בקול הענייני הרגוע, זה שלינה ואנתוני שניהם מכירים טוב כל כך. לינה בשל שנות ההתמחות שלה אצלו, ואנתוני בשל שנות הטיפול.

"היא שיקרה." הוא אומר, והקול שלו מונוטוני. לינה מכירה את הקול הזה. הוא מתאמץ לשלוט בכעסו.

"כן, היא שיקרה." קרוס מסכים. אנתוני מכווץ את אגרופיו, גם הם שרוטים מהזכוכיות.

משתררת שתיקה לדקה.

"למה לא השתמשת בשיטות שדיברנו עליהן, אנתוני? אתה כבר יודע לזהות מתי תתפרץ." קרוס שואל.

מאז גרייס עזבה, אנתוני סובל מבעיות שליטה בכעסים. הוא כועס על לינה לפעמים, הוא כועס על העובדים שלו, אבל בעצם הוא כועס על גרייס. ועל עצמו, שלא מנע את עזיבתה. כל כך הרבה כעס שאין לו על מי להוציא. אז הוא מוציא על מי שהוא יכול. אבל הגרועים ביותר הם התקפי הזעם. לא צעקות פשוטות או גסות רוח, אלא התקפים שבהם הוא הורס את הדירה ואת כל מה שנקרה בדרכו.

"לא הצלחתי." אנתוני משיב בקול חנוק. קרוס ואנתוני עבדו על שיטות רבות למניעת ההתקפים, ביניהן אימוני ספורט מרובים, ואימוני אגרוף, וכן פתרונות מידיים יותר- כמו תרגילי נשימות והסחת דעת. במשך השנים שליטתו של אנתוני השתפרה, והתקף שכזה לא קרה לו כבר שנה וחצי.

"אתה יכול לבכות, אם תרצה." קרוס מציין כרגיל, אך זה משפט חסר טעם. אנתוני לא הזיל דמעה אחת מאז לכתה של גרייס. הוא סירב לבכות ושמר את הכל בפנים.

"צריך לטפל בלינה." הוא רק אומר. קרוס שותק, כי הוא מסכים אבל לא רוצה לבקר את אנתוני על הנזק שעשה ברגע של התפרקות.

"אני בסדר. אני מצטערת שהיית צריך לשמוע את זה." היא אומרת בתשישות. גופה דואב, אבל נפשה כואבת יותר. היא הייתה לצדו של אנתוני את כל שלוש השנים מאז הבוקר בו התעורר וגילה שגרייס כבר לא נמצאת, והיא שנאה את הכאב שגרייס מסבה לו, אפילו כשהיא כל כך רחוקה.

הוא משפיל את מבטו כדי שלא יראו את הצער בעיניו.

"הוא בטח בן שנתיים וחצי עכשיו." הוא מציין בקול שהוא משתדל שישמע ענייני אך לא מצליח.

"אתה רוצה לפגוש אותו?" קרוס מציע. לינה מעיפה בו מבט מודאג. זה ממש לא חלק מהתוכנית בה גרייס נשכחת מליבו של אנתוני בסופה.

"הבטחתי." הקול שלו כבוי. הוא מלטף את הקעקוע שמעל למרפקו בהיסח הדעת.

"הוא הבן שלך, אנתוני. מותר לך לפגוש אותו." אנתוני מניד בראשו. הוא הבטיח. הוא הבטיח שלא יחפש אחריה, הבטיח שישחרר אותה.

"אולי פשוט כדאי שתלך לישון. מחר נדבר שוב." קרוס מציע, ולינה יודעת שהוא לא מסכים עם החלטתו של אנתוני למרות שהוא לא מראה זאת. הוא מהנהן, מובס, והולך לחדרו.

ליבה של לינה נשבר למראה של אנתוני המוותר על הדבר שרצה יותר מכל- ילד. הילד שלו ושל גרייס. דמעה זולגת על לחייה. קרוס קם ומחבק אותה.

"זה כל מה שהוא רצה. הילד הזה, לגדל אותו עם גרייס..אני לא מבינה. למה היא לא עשתה הפלה? למה היא ברחה ממנו?" היא אומרת כשהדמעות זולגות על לחייה.

"אנחנו לא יודעים את כל התשובות, אבל את צריכה להיות חזקה בשבילו.. אל תתני לזה להשפיע עלייך בכזאת צורה." דייויד אומר לה והיא יודעת שהוא צודק. היא צריכה להיות חזקה בשביל אנתוני, סלע יציב בתוך ים של בלבול שוודאי הוא מרגיש עכשיו.

היא מוחה את דמעותיה ומתנתקת מהחיבוק המחזק.

"הורג אותי לראות אותו ככה." היא לוחשת ומתבוננת אל כיוון המסדרון בו נעלם אנתוני אל חדרו. קרוס מחייך חיוך קטן למראה דאגתה המסורה אל אנתוני.                                                         

"אני יודע." הוא נושק למצחה, ונעלם מהדירה, מותיר את לינה עם השקט שאחרי הסערה.

וזהוו להיום!

פרק ארוווך 

מה אתן חושבות על התפנית המעניינת בעלילה?? 

מחכה לשמוע מכן(;

נ.ב- עניתי על התגובות שלכן, וממש חשוב לי לשמוע אותן!

3>