איחרתי בענק, ונעלמתי ולא הודעתי וכרגיל אני עושה לכן לגמרי בעיות עם הסיפור הזה. מוזמנות לצעוק עלי בתגובות, כי אתן צודקות. אני פשוט בי"א ובעומס ענק ולפני בגרויות ולוח מבחנים שאלוהים יודע מי האדם חסר ההיגיון שהכין אותו, וממש קשה להגיע למחשב של אחותי ולשבת ולכתוב כשאני בקושי בבית וכשאני בביתאני מנסה להספיק ללמוד כמה שיותר. קיצור, תכעסו עלי ובצדק, אבל מבקשת קצת הבנה כי אני מתה עליכן (:
וגם- זה שאני לא פיזית כותבת לא אומר שאני לא מתקדמת! בראש שלי העלילה בנויה היטב. ורק נותר להעלות אותה על הכתב ולכאן. סליחה שנעלמתי, ואני ממש ממש מקווה שאולי יהיה לי זמן בשבת להעלות עוד פרק (אבל תגיבו, כדי שיהיה לי גם קצת רצון ? (; )
מתה עליכן! לא אמנע מכן את הפרק עוד- הנה הוא כאן :
אנתוני מתעורר בפתאומיות, מתנשף. הוא שונא את סיוטים, הוא שונא את הפחד המשתק שרודף אותו לאחריהם. נשימותיו המהירות משמיעות את הרעש היחיד בחדר והוא מתאמץ לשלוט בהן כפי שקרוס לימד אותו. הוא קם ממיטתו כדי לשתות כוס מים, חושב על הפחד המשתק שלו כאשר ראה בסיוטו איך פוגעים בגרייס ובילד שלו, שהיה אורח חדש בסיוטיו.
הוא מוצא את לינה ישנה על השולחן במטבח, תחבושות מכסות את זרועותיה והלחי הפגועה שלה מופנת כלפי מעלה, חושפת חתך מכוער הפוגם בפניה היפות. הוא נושם עמוק ומשתלט על זעמו. היא פצועה והיא עדיין כאן. היא ישנה על השולחן ושוברת את הגב שלה, ובשביל מה? היא לא יכולה למנוע את הסיוטים, זה חסר טעם. הוא שוכח לרגע את המים שרצה לשתות ומרים אותה בעדינות, כמו כלה, מפחד להעיר אותה או להזיק לגופה הפצוע. היא פוקחת עיניים מטושטשות משינה.
"אנתוני?" היא לוחשת בקול צרוד.
"אמרתי לך. אמרתי לך שאת לא יכולה להמשיך לישון על הספה והשולחן. אם את ישנה כאן תישני במיטה." הוא אומר בקול כעוס מעט אך לא נראה שזה מפריע ללינה.
"נרדמתי." היא משיבה והוא מניח אותה על מיטתו.
"את לא בת שלוש, אם את עייפה תיכנסי למיטה ותירדמי שם." הוא עונה בזעף. היא שותקת לרגע, כמקבלת את הערתו.
"אנתוני?" היא שואלת לבסוף בהיסוס. הוא מתבונן בה ללא מילים, מחכה למוצא פיה.
"קמת בגלל סיוט?" קולה רך ועדין, ואנתוני יודע שהיא מנסה לעזור לו.
"כן. זה בסדר, פשוט תישני."
"אתה רוצה לדבר על זה?" היא משפשפת את עיניה ומנסה להתעורר למענו.
"לא. לכי לישון." הוא מנסה להתחמק שוב. היא עוצמת את עיניה, כמעט נכנעת לשינה שנית.
"אנתוני?" היא ממלמלת כשהוא כמעט בטוח שנרדמה.
"מה?" הוא נאנח.
"הבטחת שלא תחפש אחרי גרייס. אבל אחריו... לגבי הילד לא הבטחת כלום." היא ממלמלת לבסוף ואז נרדמת, משאירה את אנתוני עם המחשבות.
*
למחרת אנתוני הולך לעבודה, ולאחר זמן רב שלא עשה כן, מחייג מספר מוכר.
"איך אפשר לעזור, אדוני?" הוא נזכר ביום בו ביקש לברר את פרטיה של גרייס, זמן רב כל כך עבר מאז.
"אני צריך שתמצא לי ילד בן שנתיים וחצי בערך. קוראים לו כריסטופר, והוא הבן של גרייס תומפסון." הוא נזהר שלא להגיד שפשוט יחפש לו את גרייס. אמנם היא לא כאן לידו, וגם לא אף אחד אחר, אך הוא הבטיח לה הבטחה, והוא רוצה לעמוד בה.
"יטופל, אדוני." השיחה מתנתקת ואנתוני נשען אחורה, תוהה האם זה באמת הדבר הנכון לעשות. הוא שולף מתוך כיסו את התמונה של בנו ושל גרייס מהעיתון ונושם עמוקות.
הוא שווה את זה.
*
הוא עומד למול דלת כניסה בבניין דירות ממוצע. ציור מעשה ידיו של ילד תלוי על הדלת במגנט פשוט ומתחת לקשקוש הצבעוני רשום בכתב יפה "ליילה, אמא, כריס." אנתוני מפסיק להסתכל הציור ומשפיל את מבטו אל מרצפות הקומה הבהירות והחלקות מניקיון יסודי.
הוא ממשיך לעמוד עוד זמן ארוך, תוהה האם הוא מסוגל בכלל לדפוק בדלת. הלב שלו דוהר רק מעצם המחשבה. הוא יודע גם שזו טעות להגיע לכאן אחרי יום עבודה מפרך, כאשר רק הבוקר התקשר לקבל את המידע על המקום בו נמצא ילדו, וכאשר רק שעתיים קצרות לאחר מכן קיבל את הכתובת. הוא יודע שהיה אמור להתייעץ עם לינה או עם קרוס, אך הוא לא עשה זאת. הוא לא היה מסוגל לעמוד בפניהם כאשר הם יגידו לו שההחלטה שלו מטורפת ולא בריאה.
"כריס, בוא חמוד! אנחנו יוצאים, ונפגוש את אמא שם, בסדר?" הוא שומע קול מעבר לדלת ולפני שהוא מספיק להניע איבר כלשהו מגופו במטרה לברוח מהמקום הדלת נפתחת.
ליילה, שיערה החום הבהיר אסוף בפקעת אלגנטית ופניה מאופרות בטוב טעם, מישירה אליו מבט מופתע. לרגע קט אנתוני שוקל לברוח מהמקום לפני שתזהה אותו באופן סופי, אך תוך מספר שניות המחשבה הופכת חסרת סיכוי, כי זיק של זיהוי ניצת בפניה של ליילה יחד עם ההפתעה לראות מישהו עומד אל מול דלת דירתה.
"א-אנתוני.." היא מגמגמת ונסוגה אחורה אל תוך חלל הדירה, עקביה משמיעים נקישות קטנות על מרצפות הדירה הנקיות. אנתוני שותק, כי הוא לא יודע מה עליו להגיד לליילה, שהייתה האדם האחרון איתו דיבר לפני שהקשר בינו לבין גרייס נותק באופן אכזרי, ושהייתה זו שלא הסכימה לתת לו לדבר עם גרייס ולתקן את המצב.
"אני בא!" צעקה ילדותית ומתוקה נשמעת בעוד קול צעדים נישא מנבכי הדירה שמאחורי ליילה. ילד כבן שנתיים וחצי, בעל עיניים אפורות בצבע ייחודי ושיער שחור מסודר בבלורית קטנה מגיח מאחורי ירכה של ליילה. לרגע אנתוני מתבלבל. הוא כל כך דומה לתמונות של אנתוני עצמו מילדותו...רק בצבעים של גרייס. אבל הוא יפה יותר- יותר משהיה אנתוני בילדותו. למעשה, אנתוני בטוח שהילד הקטן הזה הוא הדבר המקסים ביותר שראה בחייו. יפה כל כך, חמוד ושובה לב.
"דודה ליילה, מי זה האיש הזה?" הוא שואל בקול מקסים, שלמרות הילדותיות שבו נשמע גם אינטליגנטי וסקרן.
"זה...ידיד שלי. כריס, לך לשחק בחדר שלך. אני וידיד שלי נדבר, ואז נצא, בסדר?" הילד הקטן מתבונן באנתוני בעיניים אפורות סקרניות וחקרניות ואז חוזר על עקבותיו ונעלם בדירה.
"אנתוני?" ליילה שואלת בלחישה שכמעט ואינה נשמעת. אנתוני שקוע במחשבות על כריס, ופתאום הכל מתערבב לו, והוא בכלל לא חושב שזה היה רעיון טוב לבוא לכאן. מה הוא חשב שימצא? הילד לא מזהה אותו, מן הסתם.
הכאב דוקר את החזה שלו באופן פיזי כמעט. הוא לא יודע מי אני. הוא לא יודע למה אני כאן. אני זר מבחינתו. אנתוני נושם עמוקות בשביל להשתלט על המחשבות והרגשות שלו, ולא מצליח להגיב לליילה.
"הבטחת שלא תחפש אותנו." היא אומרת לבסוף, קולה קשה מעט יותר. היא צודקת. היא צודקת. מה חשבתי..? אנתוני לא מצליח להשתלט על הכאב המכלה כל שתוקף אותו. הגעגועים מתקיפים אותו גם הם והכל כבר יותר מדי בשבילו. בידיים רועדות הוא מושיט לליילה את הפלאפון שלו.
"תגידי לה כתובת. היא הראשונה ברשימה. היא תבוא." ברור לו שהוא לא מסוגל לנהוג עכשיו, וג'ק ביום חופשי, ולינה אלוהים יודע איפה. ליילה לוקחת את הפלאפון בהיסוס.
"אתה בסדר?" הוא מניד בראשו לשלילה, מקווה שזה יספיק לה בשביל להתקשר כבר. הוא חייב ללכת מכאן, עכשיו. היא לא מתקשרת.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להיות בוטה. אתה רוצה...להיכנס?" היא מציעה בהיסוס. אבל הוא יודע שהוא לא יכול. הוא לא רוצה להפחיד את הילד הקטן, התמים, שרואה בו זר בלבד. הפלאפון של ליילה מצלצל וקוטע את מחשבותיו.
"גרייס. אני מצטערת, התעכבנו. אנתוני נמצא כאן." דמעות עולות בעיניו של אנתוני כשהוא מבין שזאת גרייס שמעבר לקו, ושהוא קרוב אליה עכשיו יותר משהיה קרוב אליה כבר שלוש שנים שלמות. הוא משתדל להשתלט על עצמו, כי אסור לו לבכות.
יש שתיקה כאשר גרייס כנראה עונה מעבר לקו. ליילה מנתקת, ואנתוני משתדל להשתלט על נשימותיו הקצרות.
"גרייס תגיע עוד עשר דקות, בסדר?" ליילה אומרת בקול עדין. הלב של אנתוני מתחיל לדהור, הפחד מציף את עורקיו. הוא לא רוצה לראות את השנאה בעיניים שלה, כי הוא לא מסוגל להסביר לה שהוא לא הפר את הבטחתו, באופן טכני.
"לא. פשוט.. תתקשרי." הוא מתחנן. היא מתבוננת בו ארוכות ואז מושיטה לו את הפלאפון. הפאניקה מציפה אותו. הוא לא מוכן לזה, והוא לא מסוגל גם להתקשר אל לינה ולהסביר לה מה עשה.
"אם אתה כאן, אנתוני, תישאר. תוכל לדבר עם גרייס ולנסות...לפתור את זה." המחשבות של אנתוני מתערבלות במוחו, מעורבבות באימה. הוא לא מוכן לזה. הוא לא מוכן לדבר איתה עדיין. הוא לא רוצה שהיא תראה אותו ככה. הנשימה שלו מאיצה והוא מרגיש קרוב לתחילתו של התקף חרדה.
הוא מניד בראשו במהירות, ואוחז בפלאפון שלו חזק כל כך עד שסימני סדקים מתחילים להופיע על המסך.
"אנתוני, זה בסדר. אתה לא צריך לדאוג." היא מנסה להרגיע אותו, ומבעד למסך החרדה שלו הוא רואה את הדאגה בעיניה. הוא משתדל לנשום עמוקות ולהשתלט על ההתקף כפי שד''ר קרוס לימד אותו ומצליח אך בקושי.
הוא נושם עוד חמש נשימות עמוקות כדי להיות בטוח שהוא באמת משתלט על זה, ואז מתבונן במסך הפלאפון השבור ומעווה את שפתיו במחווה עצובה מעט. לא אכפת לו על המסך או על הפלאפון, אבל הוא רואה את הפחד המוסתר בעיניה של ליילה למראה המסך השבור. היא מפחדת ממנו, ובצדק. הפכתי לחיה. הוא חושב בצער כבוש.
"אתה צריך להיכנס, אנתוני." ליילה לוחשת. הוא מהנהן בצייתנות ומנסה להכהות את רגשותיו המשתוללים. ליילה מובילה אותו דרך הכניסה והסלון אל מטבח חמים וביתי ומציעה לו לשבת במחוות יד מפוזרת. הוא מתיישב כדבריה ומחכה.
בינתיים הוא בוחן את המטבח. ציורים, כנראה של כריס, או כריסטופר- כי הוא לא היה בטוח איך לקרוא לו, מודבקים במגנטים של פרסומות אל המקרר, הקירות והארונות בצבעי שמנת ועץ חמימים ובהירים. חייל צעצוע זרוק על הרצפה ובמרחק מה ממנו רכבת משחק. נעלי ספורט קטנטנות מושלכות בפינת המטבח כאילו נבעטו לשם.
אנתוני עוצם את עיניו, כי הוא לא רוצה לראות יותר. הוא לא רוצה לראות את הבית הזה, שיכול היה להיות שלו ושל גרייס ושכעת הורחק ממנו ללא רצונו.
"אתה רוצה קפה?" ליילה מציעה וקוטעת את מחשבותיו. הוא מניד בראשו ובטנו מתהפכת בבחילה ומתח. הכעס מתעורר בו בפינות האחוריות של מוחו העמוס. הוא היה אמור להיות במקומה של ליילה. הוא היה אמור לגור עם גרייס ועם בנו ולהציע לאורחים קפה במטבח חמים ומבולגן. ליילה וגרייס, שתיהן, בשיתוף פעולה, מנעו זאת ממנו. הוא מכווץ את ידיו לאגרופים ומרפה אותן שבע פעמים ומנסה לשכוח את המחשבה המקוממת. עליו להישאר רגוע בשיחה עם גרייס.
הוא שומע את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת והמתח בו מתעצם. הנשימה שלו נעתקת והחמצן לא נכנס אל גופו לרגע קט. תקתוק העקבים המוכר לו מפעם מבשר על כניסתה לבית. הצעדים מתקרבים אל המטבח אנתוני נושם במהירות, כי חסר לו אוויר. כשהיא נכנסת החמצן שהכניס נוטש אותו, וכך גם הדמעה הראשונה שהזיל זה שנים.
טוב!
א. תראו איזה תמונה חמודה (:
ב. עובדת מידמיד על הפרק הבא,בתקווה לסיים אותו למרות שישנתי שלוש שעות בלילה הקודם ואני עייפה מתה חח
ג. מה דעתכן? אתן בטח כועסות עלי ותכלס לא מגיע לי אבל בבקשה? תגיבו?
למרות שזה לא נראה ככה חושבת עליכן תמיד,
באהבה,
ממני
3>
נ.ב- פרק קצר, בתקווה הבא יהיה כפול כפיצוי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: