היי!
טוב אז נעלמתי לגמרי ובטח בא לכן להרוג אותי (ובצדק) אבלל אם יש כאן עוד מישהי שתדעו שחשבתי עליכן וככה פתאום התגעגעתי לבלוג הזה ממש😊 אז הנה אני כאן.
א. כדי לסיים את הסיפור שהתחיל לפני נצח ובאמת שיש רק עטד פרק איד שלו (הפרק הנל) ומגיע לכן לדעת איך הוא מסתיים.
ב. אני לא יודעת אם אחזור לכתוב כי אני בלי מחשב כבר נצח וזה די קשה לי, אבל תעקבו אם נשארתן ואולי בימים הקרובים יעלה סיפור חדש, ממש כמו פעם(:
מתגעגעת אליכן המון
אני 😘
למחרת אנתוני פוגש את גרייס וכריס בחמש בפארק. הוא קנה ליתר ביטחון ארבעה קונוסים צהובים שישמשו סימונים לשער וכדור חדש ונוצץ. כריס רואה את חלקת הדשא שבחרו מסודרת ומודה לאנתוני בהתרגשות. גרייס פורשת שמיכה וקוראת ספר בזמן שאנתוני וכריס מתרוצצים אחרי הכדור בדשא. אנתוני נותן לכריס להכניס את הכדור לשער ומעמיד פני מאוכזב והמום כשכריס מביס אותו וצווח בהתרגשות, מקיף את השער בריקודי ניצחון.
גרייס קוראת להם לאחר שעה לנוח ולשתות. השניים צונחים מתנשפים ומחייכים על השמיכה ונראים דומים עד כאב. גרייס מתכווצת באשמה כשהיא מבינה מה מנעה מאנתוני, ומה מנעה מבנה.
"תשתו מים. אנת..כריס, מי ניצח?" היא שואלת את בנה תוך שהיא מגישה לו בקבוק מים קרירים וגם לאנתוני.
"אני, אמא! אנתוני אומר שאני שחקן אמיתי!" הוא מודיע בגאווה בעוד אנתוני קורץ אל גרייס ומצחקק. הוא מלטף את שיער בנו.
"אין ספק, אם תרצה, כריס, אתה תהייה שחקן אמיתי כשתגדל." הוא אומר לבנו בגאווה גלויה. כריס מצחקק ובועט את הכדור מהשמיכה, רץ אחריו בצווחות גיל של ילד.
"אני שמחה שבאת לשחק איתו, אנתוני. הוא מאושר מאוד." גרייס מחייכת אל אנתוני, ולרגע מדמיינת אותם כמשפחה מאושרת שוב. מאוחדים. האם אי פעם תצליח למצוא בחור נוסף כמו אנתוני? היא ניסתה לצאת המון פעמים בשלוש השנים האחרונות, אך לא מצאה אף בחור דומה לו. אפילו לא קרוב.
"גם אני שמח. הוא כל כך חכם, ויפה...אני לא מאמין שהוא שלי." הוא מסתכל על בנו השב עם הכדור וחיוך ניצחון על פניו. פתאום, לא משנה שפספס כל כך הרבה זמן. הוא כאן עכשיו, והוא כאן להישאר. כריס ידע בסוף שהוא אביו. אולי הוא אפילו קטן כל כך שכשיגדל לא יזכור מציאות אחרת. מבחינתו, אנתוני יהיה אביו מאז ומתמיד. המחשבה ממלאת אותו אושר עילאי.
"הוא הזכיר לי אותך כל יום." גרייס מסתכלת גם היא על בנה, אך הרגש בעיניה שונה. הכדור מתגלגל מידיו של כריס והוא בועט בו לכיוון השמיכה אך מחמיץ ורץ להביא אותו בשנית.
"את עצובה?" אנתוני שואל פתאום בהיסוס. הוא לא חשב שיוכל לדבר שוב עם גרייס על רגשותיה אי פעם.
"אני...פשוט מצטערת. ואשמה. אני מתגעגעת אליך." היא לוחשת ומפנה את ראשה לנשק אותו. אנתוני נרתע מעט אחורה. הוא עוצם את עיניו ונושם עמוק. הגיע הזמן שידברו גלויות. בלי משחקים, בלי התחמקויות.
הוא מוריד את הסווצ'ר הדק שהוא לובש וחושף את הקעקוע על זרועו. הוא מצביע על המילים המחוברות, דפוס חוזר.
"כתוב שם את השם שלך. שוב, ושוב, ושוב. במחובר. כל שנה טבעת." הוא מסביר לה והיא מתבוננת בקעקוע בריכוז, וכשהיא לבסוף רואה זאת מסך של דמעות מכסות את עיניה.
"למה?" היא שואלת בלחש. כואב לה לחשוב שאנתוני סימן את עצמו כך אחרי שעזבה אותו בדרך הנוראית ביותר.
"זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו בהתחלה. הייתי מתעורר וצורח את השם שלך שוב ושוב...זה רדף אותי." הוא אומר ועיניו מצטעפות מזיכרונות של שנים כואבות. הדמעות פורצות מעיניה של גרייס ותוך שניות כריס חוזר בריצה ומפריע לשיחתם.
"אמא, אמא! למה את בוכה?" הוא מלטף את פניה בדאגה גלויה, עוזב את הכדור על השמיכה. גרייס מתאמצת להסתיר את סערת הרגשות שלה, ומחייכת חיוך רועד אל הילד. היא מלטפת את שיערו.
"הייתי עצובה לרגע. אבל עכשיו אני בסדר. אתה רוצה לחזור הביתה להתקלח כבר?" היא שואלת אותו והוא מהנהן, בבירור מציית לה כי היא עצובה. הוא נראה מודאג.
"אמא?" הוא שואל אותה ומנגב את הלחי שלה מהדמעות. גרייס מסתכלת עליו ואין בעיניה דבר מלבד אהבה לבנה.
"כן, נסיך שלי?" הרוך האימהי בקולה בלתי ניתן לפספוס.
"את רוצה שאני אקנה לך ממתק? אני לא רוצה שתהיי עצובה." הוא אומר בדאגה ובבגרות שלא אופיינית לילד כל כך קטן. אנתוני נמלא גאווה. כל כך צעיר, וכבר גבר הגון. גרייס צוחקת.
"לא, נסיך שלי, אבל נשיקה על הלחי תהיה טובה יותר מכל ממתק." אנתוני מחייך ונושק על לחיה, מוסיף חיבוק חזק. גרייס מתענגת על הרגע המתוק.
"בוא נלך, נסיך שלי. אתה צריך מקלחת. אנתוני, אתה מוכן לבוא איתנו בבקשה?" היא שואלת ואנתוני יודע שהשיחה לא נגמרה. הוא נענה להצעה כי הוא יודע שזוהי שיחה שעדיף לסיים היום.
כשהם מגיעים גרייס מוזגת לאנתוני קפה ומבקשת ממנו לחכות. לילה לא בבית, וגרייס ממלמלת משהו על איזה בחור שהיא יוצאת איתו. אנתוני שמח לשמוע שלילה יוצאת. גרייס מקלחת את כריס ואחר כך הם אוכלים יחדיו. לבסוף גרייס משכיבה את כריס לישון, לא לפני שהוא מחבק את אנתוני ומציין שהוא רוצה לשחק ככה שוב מחר. אנתוני מחייך בהסכמה שאכן היה כיף.
כשהילד ישן, גרייס חוזרת למטבח. היא נושמת עמוקות ומתיישבת מול אנתוני. "סליחה שחיכית, פשוט.." היא מנסה להסביר אך אנתוני קוטע אותה.
"זה בסדר. אני אוהב לראות אתכם יחד." הוא מחייך אליה חיוך קל והיא מחזירה חיוך מהוסס, ללא ספק תוהה מה קרה לאנתוני השבור של אתמול.
"אמרת שכל טבעת מסמלת שנה. למה עשית עוד אחת? אנחנו בנפרד רק שלוש שנים." היא שואלת לפתע בבלבול. אנתוני מסיר את התחבושת מעל הטבעת האחרונה.
"כריסטופר." הוא מציין ולרגע גרייס מחייכת. היא שמחה שהטבעת האחרונה לא קשורה רק לכאב שהסבה לו. משתררת שתיקה לרגע, ואנתוני מחליט שהגיע הזמן לגמור עם זה.
"אהבתי אותך. מאוד. הייתי בטוח שאת אהבת חיי, את יודעת?" הוא אומר פתאום, וגרייס נראית מופתעת ולרגע גם משהו שדומה לתקווה מופיע בעיניה. הוא ממשיך לפני שיגלה מה זה.
"אבל יש אהבות מכלות. את כזאת, גרייס. שרפת אותי מבפנים עד שלא נשאר כלום. ולינה הגיעה והיא... היא כמו הקשת אחרי הסערה, את יודעת? תמיד היא הייתה. היא מגיעה, והכל כואב קצת פחות. ואני... אתמול הבנתי. החיים שורפים מספיק, גרייס. אני צריך מישהי ש...תרפא אותי מהם. בלעדיה, אני לא מצליח לנשום." הוא חושב על לינה ומרגיש דחף חזק להיות לידה.
גרייס שותקת ולרגע הוא מניח לעצמו לגלוש ממנה ומהמטבח החמים, ולהיזכר באתמול.
הם מגיעים לדירה של אנתוני אחרי הנסיעה. לינה עדיין לא אמרה כלום. אנתוני שותק, נותן לה זמן לחשוב מה המשמעות של כל זה. "אתה מה?" היא שואלת לבסוף בהלם קל.
"אני אוהב אותך." הוא מחייך פתאום, כי ההבנה הזאת משכרת אותו. סוף- סוף. הוא יודע, הוא מבין. זו היא. לא גרייס, לא כריסטינה. האהבה אליהן רק שרפה אותו. אבל לאהוב את לינה, זה מרפא. היא מרפאת אותו, היא האוויר שלו לנשימה. הוא לא חושב שהוא יכול לחיות בלעדיה. הוא חי בלי כריסטינה, הוא חי בלי גרייס, אבל לא בלי לינה. לעולם לא בלעדיה. היא תמיד שם, לא דורשת שום דבר בתמורה, לא במרכז העניינים. היא שם כדי להקשיב, לחבוש את הפציעות, עוזרת לנשום, וכשנגמר תפקידה היא חוזרת לצללים. אבל היא לא צריכה להיות בצל לידו. היא האור בקצה המנהרה.
בהתחלה היא לא מסתכלת עליו, אך כשהיא מרימה לבסוף את מבטה אליו הוא רואה בהן התרגשות, תקווה, דמעות. "באמת?" היא שואלת בחצי לחישה, דמעה זולגת במורד לחיה. הוא מתקרב אליה, רוצה לרפא את מה שכואב לה כמו שהיא מרפאת את מכאוביו.
"כן. אבל למה את בוכה?" הוא שואל בדאגה בעוד הוא מוחה את דמעותיה.
"אני פשוט...לא חשבתי שתשים לב אלי אף פעם." היא לוחשת ומשפילה את מבטה. אנתוני מרים את סנטרה כדי שמבטיהם ישובו ויפגשו.
"הייתי טיפש. אבל פתאום, אני לא יודע...הבנתי. אני לא מבין איך לא הבנתי את זה קודם. זה כל כך חזק." הוא אומר, כמעט במבוכה כשהוא מודה על עומק רגשותיו אליה.
ולפתע, הם מתנשקים. אנתוני טועם את הדמעות משפתיה ואת טעמה שלה. זה כל כך שונה מיחסיהם שלאחר כריסטינה. הפעם זה אמיתי. אנתוני מרגיש את זה בנשיקתם. איך לא הבין זאת קודם? זאת היא. היא אחת ויחידה. היא כל מה שהוא צריך.
"גם אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי." היא לוחשת אל שפתיו.
"אני מצטערת על הכאב שגרמתי לך." גרייס לוחשת לבסוף, ולא יכולה שלא להרגיש אשמה. הוא מרגיש שהיא שרפה אותו. אבל זה לא מה שחשוב. הוא מצא אותה. הוא מצא את לינה, וסוף כל סוף הוא מתחיל להירפא. מגיע לו יותר ממנה, והוא מצא יותר.
"אני רוצה להמשיך להיות כאן. את יודעת, בשביל כריס." הוא אומר לבסוף. היא מהנהנת, לרגע לא חשבה שינטוש את ילדם. הם שותקים שוב.
"אנתוני?" היא שואלת לבסוף. הוא מפנה את מבטו אליה.
"תודה. על הילד שלי. תמיד תהייה חלק מהלב שלי בזכותו." היא לוחשת והוא מחייך. כשהוא מחייך כך, שנים של כאב מושלות מפניו.
"גם את. תמיד תהיי חלק מהלב שלי בזכותו." הוא משיב והם מחזיקים ידיים מעל שולחן המטבח. פתאום הכל קל יותר. הכל מובן.
אנתוני נתקל בעוד מחשבה בהירה, אמיתית. תובנה.
ככה זה צריך להיות. ככה זה מושלם.
ווו.....זהו!
אם יש כאן עוד מישהי- מקווה שאהבתן!
😘
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: