יש אחד בלי שם, אז אני קוראת לו מיכאל.
יש אחד בלי פנים, אז אני מציירת לו עיניים ופה, אף ולחיים, אוזניים ומצח שכזה,
סנטר עם גומה וזוג גבות בדיוק במידה.
יש אחד בלי גוף, אז אני מוסיפה לו צוואר,
מסביב את הפנים המצוירות חותמת בראש עם שיער כמעט מתולתל,
ידיים חזקות ורגליים שיידעו מתי ללכת.
ולחזור.
ובאמצע לב, שמוריד לי משאלות.
מיכאל אומר לי להירגע. שלגעגוע הזה אין תאריך תפוגה.
מיכאל חמוד, אני אוהבת אותו. והוא לא יודע. הוא תמיד פה ושם וכאן,
בא והולך ו...
כמו שיר כזה שמתנגן בלופ...לופ...לופ.
התחלתי להתגעגע לפני שנה, ארבעים וחמישה ימים, שלושים ושש שעות וארבע דקות.
חשבתי שזה לא יהיה נורא כל-כך.
מידי פעם גוש בגרון ואיזו דמעה, תמונה מרצדת, זיכרון קטן. וחזרה לשגרה.
טוב שאפשר לחשוב.
יש אחת, בלי שם. אני קוראת לה היא.
ודווקא יש לה פנים וגוף וכל אותם האיברים החיצוניים והפנימיים.
יש לה.
משאלה.
מיכאל אומר שכשאני בוכה, כוכבים נופלים מהאמצע של הירח.
ואני מעלה חיוך לא רצוני ואומרת לו שאין כוכבים על הירח במין קביעת עובדה חשובה שכזו.
אני מחכה לתשובה המתחכמת שלו, בעוד הוא עוצם עיניים.
ועוד עצימה ועוד אחת ועוד עיגולים ומשולשים מרקדים וכוכבים,
מהאמצע של הלב שלו.
אתמול רציתי לדעת איך זה מרגיש. אז הפסקתי לשאוף ולנשוף חלקיקי אטמוספרה שקופים.
החלקים עמדו לידי, חיכו שאכנע לדרישה של הגוף לחמצן השקרי.
אגרפתי אצבעות חתוכות לתוך הכפות העגולות.
ניסיתי, לא להישבר. להתחבר.
להבין, אולי כך זה יותר טוב.
להיות. לא להיות.
מיכאל אוהב לחבק אותי. וגם אני, אוהבת כשהוא מחבק.
ידיים חשופות לא משקרות כשכואב.
ידיים ריקות, מחכות. דקות עוברות, כבר עשר למשהו הזה.
מיכאל הולך.
חלקיקי הפחד ניצחו, אותי. אותו
אחת אחת הן נכנסות לכל התאים, הורידים, הנימים.
געגוע מתפשט.
הולם בחזה.
לופ...לופ...לופ.
ואין מי שעוצר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
