אני תוהה האם חולי הנפש יכולים להעיד על עצמם שהם כאלו? האם הם הבחינו לראשונה, עת והשיגעון הכה בהם?
אולי אני החולה היחיד שניתנה לו הזכות לדעת זו- מעין 2 מוחות: אחד דוחף לשגעון ולמחלה ואחד קטן שעוד נשאר כדי להתעלל בי, "מקליט" ומשדר לי מה אני חווה כרגע, מאין הגעתי ואיך מהאפשרות להתקדם התחמקתי לטובת דרדור תלול ומפחיד.
אני מוכה ואני חולה
אני מתחיל להשתכנע שנולדתי לתעות, ראיתי כאלו, אני לא היחיד- כמו הזמרת ההיא שנפטרה השבוע- אולי אנחנו מחייכים, פורצים, מכים, משדרים "אין כמונו" והכל רגיל ומי כמונו שקרנים, עלומי שם ומודים זאת רק בינינו לבנינו, אסור שאיש יידע,. לעזעזאל מתי היה היום הארור ההוא שעברתי לצד האפל, המסכן, המרוחם, היום שבו ניטל ההגיון, "המלכות" ונותרתי עירום מכל, תועה. אובד, מתבלבל, מחכה לשנייה שאמצא את האהבה המפוקפקת שלי. עד כה דרך ארוכה עברתי שלא הניבה במיוחד תוצאות, אני ממשיך לצעוד כאמור למטרה שהתממשותה מוטלת בספק ובדרך אני עושה כ"כ הרבה ויתורים, נחשף לכל כך הרבה פגיעות, פחדים וסיכונים. אני נוטה לחשוב על הדרך להסיר את השריון הזה, להתפשט ובעיקר לברוח ואולי באמת לסיים את הסיוט הזה, ההוא שמסרב לשכוך על קרס המנוף מול קהל מריע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
