ואו.. כמה דברים צברתי מתוך מטרה לכתוב אותם. אני רוצה להמין שאני לא במוזה הנכונה להיזכרות - אחרת אומר ששכחתי אותם.
עוברים עלי ימים לא קלים של לחץ ועומס.. אני יודע שיום אחד אני אסתכל אחרונית ואצחק על העבר, כמו שקורה לי כמעט כל פעם. האמת שיש הרבה פקטורים שגורמים למצב להיות הרבה יותר חמור ממה שהוא, אני לא מדבר על גורמיים חיצוניים, אלא על הרבה אילוצים/עכבות פנימיים: הפחד מכישלון, התחרות עם הזמן וההספק, הטרדות שלא חסר.. הגברים .. המחשבות.. - טבעת גועלית שגורמת לי להתחנן לפסק זמן מהעולם. שקט.. דממה.. ריק.. שאף אחד לא יימצא בחלל שלי.. לא תהיה לי אינטרקציה עם איזה אנוש כזה או אחר..
וברגעים מסוימים "תמונת המפלט" היא אחרת לחלוטין.. דווקא מין חסר גבולות ומחסומים.. אין דת. אין פחד ממחלות.. יש רק התמסרות.. כמעט זנות.
הקלת הראש הזאת מלווה אותי המון זמן. בסתירה/בהתאמה לרצון לקיבוע וזוגיות. סוג של מרד? -אני כבר לא מתכחש. כן סוג של מרד!
במי? -אין לי שמץ...
אני תמיד מחייך הרבה.. אני מפחד שאנשים מפרשים את זה כ"לחיצת כפתור". בא לי לצאת למרד נגד עצמי. בא לי לבכות.. כמה פעמים הזכרתי את התחושה הזאת. בא לי לבכות מבלי לפחד מזה.. מבלי לחשוב שככה אני מראה חולשה. להתנתק מהציניות ומהאגרסיביות ..לבכות.. להיות הכי כנוע בעולם.. הכי שברירי..
השעון דופק ואני לא יכול להתעלם מהעתיד.. אם הכל ילך כשורה אני צפוי לסיים את התואר שלי לפחות בגיל 26-27
מה הלאה? זה באמת מפחיד!
הקשבתי בקשב רב לשיר "ניגונים"... "והרני אתכם מעל לחשכת התהום"- החודש הזה הוא חודש אזכרות, כשאני הולך בין המצבות אני כבר לא מקלל את אלוהים, אני כבר גם לא מפחד מהמוות.. אני מננסה לדמיין לי איך זה להידחס חלקת האדמה הזו.. משום מה זה מחמם.. זה עולה בקנה אחד עם הצורך להרגיש פשוט ובלתי נראה.
מעניין מה חושבים עלי האנשים בסמסטר? המרצים? מעניין איך הם יגיבו אם ידעו מה אני חושב עליהם...
כמה מוזר אני בעניי אנשים? תמוהה? מזנטרופ? סנוב? טיפש?
"והרני איתכם מעל לחשכת התהום" .. מתדפקות לי דמעות כשאני שומע את המשפט הזה ומדמיין שיום יבוא וחוק העולם לא יפסח גם על ההורים שלי
לא באמת כיבדתי אותם בחייהם.. ואני מקווה שאם אמות אחריהם אדע לכבדם בחייהם מעתה ובמותם.
אני מפחד שאני הפחד שלי מהול באגואיסטיות .. מהפחד להתנתק ממוקר העצמאות שלי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
