הרבה חלומות הופיעו לאחרונה. רובם שילוב של צבא-עבודה-לימודים. מוזר אבל אני משוחרר כבר 3 שנים והצבא עדיין ממשיך להיות חלק כמעט אינטגרלי בחיי: ניסיון מצטבר ואוסף חוויות שלא מרפים.
וכמה שהניסיון זה לא מספיק. אתה מוצא את עצמך כל פעם מופתע מחדש מהעולם הזה, האנשים, החברה, המוסכמות שלה. אתה כבר בספק האם השינויים האלו חלו בך: התבגרת ואתה מסתכל על העולם אחרת או שמא באמת העולם הוא זה שמתקדם.
הבכיה של "הזקנים": "הדור מקולקל" - האם הם רואים זאת כך כי הם התבגרו ורואים את הדברים אחרת או שבאמת דור שלם, חברה שלמה חיה בדניאמיות ומתפתחת בין אם לטוב ובין אם לרע.
אני משער שזה שילוב של דברים של "על פניו" או שלא - לא ניתן לסווג כל שינוי לגורם שלו.
ספסציפית לגבי העבודה מדובר דווקא על אנשים גדולים ממני (ולא רק בגיל) האם במהלך כרונולגיה לא חייבים להשתפר אלא יכולים גם לצנוח? זה כ"כ מוזר לי כי ההיגיון שלי אומר שאנחנו תמיד במרדף אחרי הטוב והשיפור - אז איך זה קורה?
האם שיפור יכול להיות משופר באלמנט אחד אבל גורם לנסיגה פרמטרים אחרים?
שאלה הבאה היא האם יש לשחק את המשחק או האם יש צורך בלשמור את עצמך מפני שינוי הסביבה כי אתה מאמין במשהו אחר? האם יש לאדם יחידי את הכוח להזיז ולהניע ולהתנגד לכל כך רבים? האם בכלל יש לו זכות לעשות את זה?
כשאני נתקל במפגע מוסרי מה לכל הרוחות אני אמור לעשות?!
כשהתייעצתי עם חברים טובים שלי (שרובם מהווים לי בוודאות אילנות גבוהים להישען עליהם) לגבי סיטואציה מסוימת הם כמעט גינו אותי ואמרו שמלחמות זה לא התפקיד שלך. באיזשהו מקום הם צודקים.. הם צודקים כי בתור אדם מאמין צריך לזכור שהגלגל תמיד מתהפך.. יש מי ששומר וגומל לאדם כגמולו. אבל שוב מילת המפתח "דרך האמצע" היכן היא עוברת? הרי אם רק אלוהים היה גומל את הגמול.. למה צריך בתי משפט או כל כלי אכיפה וענישה?
זה משגע את השכל.
לפירוט במינון הנכון אספר שאני מחליף את המנהלת שלי שכרגע בחופשת לידה, ויש מי שמנסה לגזול ברגל גסה את אותה המשרה.
עברתי ניתוח להסרת משקפיים.. זה היה פחד אלוהים שלא ניתן לתאר.. סוג של מעמד הר סיני. צר לי שהפחד הוא שוב הטריגר שלי לחיזוק הקשר שלי עם אלוהים. ולצערי כל ההוקרת תודה הזאת שוב מתחילה להתנוון..כמה עלוב הוא בן אדם זה פשוט בלתי נתפס
השאלה היא האם אנחנו יכולים להתחבא מאחורי התירוץ הזה כל הזמן?
הגלגל הנדוש הזה של התעלות-ירידה שכמעט ושכחתי ממנו שוב מעלה לי את המיץ של הקיבה לוושט.. הוא כ"כ מסחרר אותי.
זו תחושה מדהימה להיות עצמאי ללא משקפיים. גרם לי לפתח כ"כ הרבה תוכניות ובעיקר לתלות במציאות את החיזוק להערכה עצמית.. לביטחון העצמי
אבל לדאבוני הרב שוב נזקקתי לצלם את עצמי בתמונות כאלו ואחרות ולקבל את החיזקים שאין בהם ממש
כמה עלוב בן אדם - כבר הזכרתי זאת?
בזמן שהייתי בניתוח אחותי במקום לקרוא תהילים בחרה לפרוץ לי לטלפון ולמחוק לי את אנשי הקשר ולחסום אותם.. אין לי כבר איך להגיב לזה וזה מעלה לי את הסעיף כל פעם מחדש.
נכנסתי לצ'אט- הערוץ כמעט הבלעדי שלי כיום להכיר גברים (במקום ללכת ללמוד למבחן או לעשות משהו טוב עם ימי המחלה שלי). נתקעתי בחוויה מוזרה
שלחתי תמונה לבחור שהבטיח שיחזיר. והוא אמר לי שאני דומה לאיזה דתי אחד שהוא מכיר עם משקפיים - הבנתי שהוא מכיר אותי וכנראה גם אני אותו.
הבנתי שהוא גם לא מתכוון להחזיר תמונה והרגשתי שאני חייב לברר מי זה.. אז זרקתי לו בבדיחות אולי תשדך בנינו
אז הוא ענה שהוא לא מכיר "אותו" ומעולם לא דיבר "איתו" ורק ראה "אותו" כמה פעמים וש"הוא" יותר מכוער ממך
הייתי בשוק טוטאלי.. בסדר אולי אני לא בטעם של כל האנשים.. ואני משער שיש כאלו שיחשבו שאני מכוער
אבל אני שולח לבן אדם תמונה שלי בלי משקפיים
זה אותו אודם כמו קודם לכן
והבחור פשוט לא עולה על זה
הרגשתי בחילה מהידיעה שמישהו מסתכל עלי ומזהה אותי ברחוב...הרגשתי בחילה מהשפיטה החיצונית המזעזעת שמסתברת כלא קוהרנטית בכלל
הזעזעתי מהשפיטה ע"פ תמונה מסכנה... הזעזעתי מהעתיד שלי.. בעוד כמה צואה אצטרך לדרוך?
מתי כבר יהיה אחרת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
