הומו.....ודתי

יש בי אטימות

אטימות רגשית.. אטימות מהסביבה.. אטימות מעצמי. אני רובוט. אני בבה על חוטים שמכתבים את התנהגותה המחוייבות , הלימודים, העייפות, המשפחה, הדת.. כן, יש בי תמיד איזשהו מקום כזה של "הלוואי הייתי שחקן פורנו" או "נותן את עצמי לכמה וכמה גברים" - לא בטוח שזה הדבר הנכון, לא בטוח שזו איזו תרופה.. ויכול להיות שהחופש המדומה הזה, הוא לא יותר הבל ושקר.

אני יודע שהתרופה הנכונה היא סוג של הכנסת משמעות.. כשהייתי קורא ספרים הייתי נבלע וחי בעולם שלי. גם היום נשמתי חייה בעולם משלה אבל לא במובן העצמאות, המימוש העצמי ושלא נדבר על אהבה עצמית-  אלא במובן התחושה של ניכור, זרות ואי שייכות..

אבל כאילו נדמה שאיבדתי תקווה מיישום פיתרון כזה או אחר.. שוב, כמו בתקופות קודמות אני מביט על אחרים ומקנא: ביופי שלהם, באהבה שלהם, בזה שהם טובים ממני ובזה שהם בטח יותר מאושרים ממני

כמה שטיפת מוח ניסיתי לעשות לעצמי: זכור את יום המוות.. כולנו בני אנוש ונשוב לעפר רימה ותולעה.. למה לך לקנא בדברים כ"כ חומריים? מתי תיפטר מהתכונה הכ"כ רעה הזאת - הקנאה.

 מדהים כמה פעמים אני מפחד מהעתיד כמה פעמים הלנתי על כך.. במקום להתעסק בהווה ולחיות את הרגע.. במקום להבין שאותו עתיד שפחדת ממנו הוא כבר העבר וכך גם צפוי העתיד הקרוב.

אני כבר לא כותב לא כאן ולא שירים - מה אכתוב? שוב אחזור על עצמי מליון פעם ? שוב אכתוב מה אני חושב שמציק לי ומה הפיתרון לדעתי? שוב אספר שאני נכשל ולפעמים שוב נופל לדיכאון? שוב אספר שקמתי ?