כמה דברים מוזרים וקטנים בדיעבד. למה אני לא יודע לצפות את העתיד (הקצר) מראש ולא להיכנס למערבולות מיותרות. אתמול חוויתי את מה שהרבה מפורסמים חווים. אני מתכוון לאותם רגעים שההצלחה בורחת ממך ואתה מרגיש לבד במערכה. מדובר על הצלחות שהמצליח בהן לא מייחס את הצלחתו שלו אליו אלא על מזל או על גורמים אחרים ופתאום שההצלחה קצת שוקעת, הוא מוצא את עצמו לבד במערכה, מרגיש בזוי, מסכן, מאשים את עצמו ומסוגל לנקוט אפילו בנקמנות ורוח שטות..
כך היה אתמול כשנכשלתי בטסט הרביעי. יש אלף ואחד סיבות לתרץ מדוע זה כך אבל לא אחרת ובשלב מסוים זה פשוט מתחיל להימאס. אלוהים מנסה אותי, לא נתתי צדקה, זה בכלל באשמתי וכו'. אתה מגלה שהאמונה שלך או יותר נכון אתה מאשרר שהאמונה שלך לא באמת חזקה, אתה יודע שאלוהים היה איתך לכל אורך הדרך.. למה עכשיו הוא לא? זה בעיתי להבין את פשר התנהגות האלוהים וזה בעייתי יותר לנסות ולזרום עם זה. במובן מסוים הוא לא חייב לי כלום ובמובן אחר.. סליחה? מישהו התחנן שאני אבוא לעולם.. הוא הביא אותי ושידאג לי בהתאם להתיימרות של אבא ובן
וכשאתה פוקח קצת עיניים ורואה ילד נכה.. והמחשבות שלך צפות הלאה, איך הוא מרגיש.. איך ההורים שלו מרגישים וכו' וכו'. אתה קצת מוצא את עצמך חוסר אונים שהרי המדדים שלך, ההגיון שלך לא תואמים למה שקורה בפועל. מה היא הדרך הנכונה?
אז הייתי בדיכאון מתמשך אתמול, אווירה עכורה ומייגעת. ומשום מה גם לא התאמצתי יותר מדי לחלץ את עצמי מהבוץ הזה. צודקים החכמים שהעדר שמחה גורר חטאים ואני רואה את זה .. מרגיש את זה, בכל הלימודים והלחץ בכלל והכישלון אתמול - בפרט. וככל שאני מתבגר יותר העזות הולכת ומחריפה באופן אבסורדי לחלוטין.. זה לא טמטום?? הבגרות שלי מופיעה סתם ברקע.. איפה הסקת המסקנות? איפה ההיגיון קבינימט?!
זה הדיכאון.. זה האווירה.. כמה כוח יש לה. וכבר זה לא מעניין באיזה מינוח משתמשים... יצר רע...מלכולניה. וכו'
אני מאוד מקווה לא לפגוע בעצמי. מקווה שלא נפגעתי. אני באמת מאמין שיום יבוא ואתפקח כבר.
עם הזמן אני משתכנע שמה שבאמת צריך לקרות יקרה (אירוני שאני לא מצליח ליישם את התובנות האלו לפעמים) כך גם מבחינת הקטע, חתונה וכאלו. אין לי שמץ מה התכנון שתוכנן לי.. אבל מה שתוכנן זה מה שיהיה. אני מקווה שהפלטפורמה הזאת חיובית ותסב לי אושר. ומצד אחר כבר כן יש השתדלות, אמורה להיות. ואני לא מצליח לצמצם את הפערים שלי ולדבוק בדרך "האמצע" ואני אריץ פה חיפוש כמה פעמים הזכרתי כבר את הביטוי כזה (וכמה פעמים הזכרתי שהזכרתי את הביטוי הזה). עד כמה שידוע לי אני מזל אריה ולא תאומים/ מאזניים.. מאיפה הגיע כל הספק הזה? מאיפה ההתחבטויות האלו? מאיפה הקריעה הזאת? בא לי לצרוח.. בלי לבכות..וכמה שבא לי אני לא מבין למה אני לא מסוגל לקצת את עצמי לפעמים לאיזה שדה ורק לצרוח.
שוב הפער.. בין הרצון לברוח לבין הטבע שלי להילחם ולא לוותר.
החיים האלו קשים עלי. וכבר הודתי שלולא הקושי יש מצב שהייתי קץ במהירות ובעוצמה גדולה יותר את העולם הזה.
יום אחד התואר הזה יסתיים. יום אחד גם אקבל את הרישיון שלי. יום אחד אפרוש כנפיים וזה לא רק ציטוט משיר זו הצהרה!
אני אצא עוד למלחמה ואני אשלים את כל הפערים שהלכו ונפערו . אני פשוט אחייה!!
אגב שיר. אני לא מצליח לחבר שירים כמו פעם. אני כבר לא חושב שזה הדרדרות בניסוח ובכושר ההתבטאויות שלי, אני פשוט כבר לא מייחס חשיבות לדעות שלי ולמחשבות שלי, אני מוצא את עצמי כבר לא מנהל שיחות עם אנשים, גם אם אני לא מסכים איתם, אני כבר לא משכנע.. כבר לא פותח דיון.. שיעשו מה הם רוצים ושיעזבו אותי בשקט. ובכל זאת אני עדיין ממתין לדבר הסופי שיבוא.. אני פוזל עיניים ומתנהג כמו אוהל ללא יתד אך באמת שזה רק כי אין משהו ממשי כרגע.. והאמונה שלי (בניגוד לרצון) שהדבר הזה לא יבוא כרגע..
הוא יבוא בהפתעה..
כמה פעמים שמעתי את עצמי/נשמתי/משהו בי אומר "הלוואי ועכשיו תתעלף", הלוואי ועכשיו יקרה משהו שימקד את תשומת לב כולם עליך
שמישהו ירוץ אליך ואפול בין ידיו.. וילטף את ראשי וירחם עלי
כמה פעמים ראיתי את עצמי כמעט במערכת יחסים של נסעד-סועד.מוגבל-מטפל.. רחמנא ליצלן
אני חולה!! אני דפוק!! אני קטן.. בזוי.. מסכן..שפל.. ובעיקר: זקוק כבר לאהבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
