הומו.....ודתי

אז אפשר לומר ב"ה.. הסתימו להם מועדי א'. לא ציונים מזהירים במיוחד, אפילו יש מועד ב' אחד - דווקא במקצוע שכ"כ רציתי להיפטר ממנו. קשה לי לסכם את התקופה, כי למרות שאספקטים מסוימים שלה הסתיימו, אספקטים אחרים -טרם.

אבל זו לא הייתה התקופה הטובה ביותר בחיים שלי (אני בהחלט שואל עצמי מתי תהיה כזו). היה עומס רב, לחץ עצום - 8 בחינות זה ממש לא פשוט. אני תוהה למה עשיתי זאת לעצמי. באמת האמנתי שאני מסוגל לשפר כמה מקצועות קודמים- ובדיעבד שיפרתי בסופו של דבר, גם אם שאפתי לשפר יותר. בנוסף, כשאתה במוסד הזה אתה מרגיש מתוסכל לעיתים קרובות, ההשקעה שלך היא לא פונקציה שבהכרח תשקף את הציונים שלך, אתה מרגיש שכל מה שתעשה זה לא מספיק - ובכלל אני באיזושהיא "תפיסה" שאני שם על תקן של זוכה מן ההפקר. כל זה גורם לך לרוץ כמו סוס מכוסה עיניים.. לנסות ולהשיג כמה שיותר, שיפור, נק'.. ובסופו של דבר זו חרב מתהפכת. אבל ללחץ הזה והעיסוק הזה היו גם יתרונות. כעת משאני סופסוף יכול "לנוח", פתאום "שקט מדי"... אני נזכר שאין לי ממש חברה והבדידות חונקת. פתאום זה לשבת באופן ממכר מול מחשב, אטרף, צ'אט, פייס.. להתכנס לעולם וירטואלי ולרגע לחשוב שאולי אתה קצת פחות בודד. נודה על האמת, והאמת היא שיש מספיק חלופות.. חלופה ראשונה: ללמוד למועד ב'. אבל משהו חזק ממני מושך אותי.. גורר אותי וממכר.

נזכיר שהמשפחה לא מרפה ונושפת לי על העורף כמעט בכל הזדמנות - במודע ואפילו בתת מודע.. השעות הקטנות שלי כמו מקלחת או לנשנש במטבח מאוחר בלילה - גם הן מתחילות לההירס והאינטמיות שבנרות מצאתי נאבדת גם היא.

בעיה נוספת שהתגלתה לאחרונה היא בריאותית. התגלו לי קונדלימה בפי הטבעת. הדבר הזה עם כמה סיפורים שזה נפוץ מאוד וכו' וכו'... זה הדבר המביך ביותר, המשפיל ביותר, המדאיג ביותר. עם סממנים כאלו ואחרים זו כנראה לא פעם ראשונה שזה מופיע, פשוט לא קישרתי את זה , זה היה ונעלם ולא שמתי לב לזה. עם סממנים נוספים - כנראה שגם פעם קודמת זו הייתה תקופת בחינות. כשהלכתי לרופא עור זה היה חיצונית מראה מבחיל.. משם שלח אותי לרופא נשים (שרק להמתין בתור הייתה הבכה בפני עצמה)- אז כבר המצב השתפר, ולקח לו זמן להבחין בזה.. הוא שלח אותי לפרקטולוג לראות האם זה פנימי - הבדיקה הזאת תהיה השבוע בע"ה ואני מקווה לטוב.

המקרה הזה מוטט אותי נפשית לגמרי, הכניסה אותי בעיצומה של תקופת בחינות לחרדה ותסכול. זה היה בעצם המפגש הראשון בין "הקטע" הזה לחיים המציאותיים: עד עכשיו זה היה משהו אינטמי, עוד תוספת (או עול) לאני העצמי. כן, זה התנגד עם הדת ומשאיר לי עד היום סיבוכים לא פתורים. כן, זה גם העלים ממני את העתיד והפך אותו למסתורי ומפחיד. כן, זה היה משהו אינטימי שלי שבשלב כלשהו גם התרחב למעגל המשפחה הקרובה. אבל פתאום, פתאום "הקטע" הזה חותם גושפנקא על החיים שלך, יש לזה השלכות, אי אפשר להסתיר את זה מה"עולם החיצוני" באופן הרמטי...

נכון שזו מחלה אפילו של סטרייטים.. אפילו אצליהם זה מופיע בפי הטבעת... אבל עדיין זה אחרת.

מה שעוד הפריע לי זה התזמון מהבחינה הזאת שאני כבר לא עושה חדירות המון שנים.. למה עכשיו? מה שגרם לי לשקוע בתימהון ובחיפוש אחר מוטיבים דתיים/רוחניים - עונש? ניסיון?

אני תוהה אם שוב להזכיר נפילות רוחניות, אי כתיבה וכו' - כ"כ הרבה שנים אני כותב כאן והכל אפשר לצמצם לפסקא אחת.

אבל זה מעניין איך אחר השקעה של כמה דקות לכתוב כאן, פתאום מתחשק לי איזו שיחה מתפלספת וחפרנית.

"עשה לך רב וקנה לך חבר". זה כ"כ נכון ברעיון שלו אבל כ"כ קשה ביישום. היה לי קל יותר אם היה לי מדריך שהיה מכוון אותי בכל צמתי החיים. אבל אני תוהה היכן עובר הגבול בין הפסיביות לבין יוזמה ומימוש עצמי. במקרה הזה זה יכול להיות רובוטיות מוחלטת, כמעט תלות במיוחד כשהפסיביות באה באופן טבעי והחיק המגונן קורץ ומזמין. מצד אחר, השחצנות והגאווה שלי תמנע ממני לפעמים להקשיב לעיצות מתוך עקשות שאני הצודק או "הלב" שלי אומר אחרת.

אז אם יש לי "לב" מתבקשת השאלה למה אני נמנע מהלקשיב לו? אז תוכניות יש - אבל הן לא מקבלות יישום ודווקא הרבה פעמים ה"לב" בעצמו הוא שמונע ממני ליישמן - לדוגמא: לזרוק ז ולנהוג איך שבא לי וככה לחנך את כולם - על אף שהלב מלכתחילה יזם, תכנן ושרטט זאת.

הבעיה היא גם בקושי בהבחנה בין "לב".. ל"הגיון".. לקפריזות יצריות כאלו ואחרות. לא רק שאני לא סוביקטיבי .. אני מכיל מליון דיעות, אין לי מושג "מה אני".

ואולי זו ה-בעיה... אני לא יודע מי אני.