עשיתי הליכה אתמול וזה שיחרר אותי. כמה פעמים רציתי להקים את עצמי מהכיסא - כמה פעמים התעצלתי. אני מקווה שאצליח להתמיד בזה: מניעת בזבוז זמן, בריאות, רענון השכל, הנפש, מניעה מחטאים, סיכום עבר, הווה עתיד.
אני לא יודע מאיפה להתחיל, אבל אני סומך על התהליך שתמיד קורה לי - מתחיל בכתיבה והשאר פשוט בא.
התחלתי בכתיבה. זה עדיין לא בא.
"אנשים שנולדו עם חור בלב בצורה של אלוהים: יש איזה חסך, איזה חוסר רוחני שלמעשה המתמכר הוא מתמכר לפני שהוא אי פעם בכלל השתמש בסמים, באלכוהול, או באיזו שהיא צורת התנהגות ממכרת.
החסך, החוסר - כבר היה שם." (הגדרת AA - "אלכוהליסטים אנונימים" להתמכרות)
"היום אנחנו שומעים על אנשים שיושבים מול המחשב. מתכננים למשל לצאת ליום רגיל של פעילות או של עבודה, וחמש, שש, שבע שמונה, תשעה, שער שעות אחרי זה - הם עדיין יושבים מול המחשב. יכולים להיות פתוחים לפניהם ארבעה אתרים שונים מצומצמים והם בו זמנית צופים בארבעה אתרים פורנוגרפיים למשל.... יש הכל: מה שרק רוצים. לפי הדרישה קיים ההיצע. יש גם אנשים שמעדיפים את הפורמט האינטרקטיבי, זאת אומרת שיש מישהו/מישהי מולם שמשתף פעולה וירטואלית, ויש אנשים שמעדיפים את הצפייה הפסיבית."
אני מכור לסקס ואני גם מכור לסקס באינטרנט. הסקס באינטרנט מכפה על הסקס במציאות שאני מגביל אותו (או משתדל להגביל).
עד כמה זו התמכרות גרידא? עד כמה נכנס פה הפן שלי? החומריות שלי? האופי שלי?
אני חושב שהעליתי זאת כבר מספר פעמים.
אני בהליכה... מסכם כמה עברתי.. כמה השתניתי... ובכמה דברים נשארתי אני.
לשמוע את הדברים האלו: את התיאור שעולה בקנה אחד עם מציאות הנוגעת לי -הפרטית והאישית שלי וכן המידול של אותה מציאות ואף הגדרתה כסוג של מחלה - יוצר אצלי תגובות מנוגדות. פחד: המחשבה על המימדים של הבעיה הזאת אצלי וכמה חלב נשפך במשך השנים...
השפלה: האגו הנפוח שאומר שאני מעל כולם ולא שייך לבעלי המומים והצרות.. מתפוצץ כמו בלון
נחישות: אני הולך לתפוס את עצמי בידיים... הולך להשקיע יותר בלימודים ולהפסיק לבטל את זמני
אדישות: אבל הגברים האלו... זה כ"כ יפה... אחח זה כ"כ מחרמן.
אם אנתח את הבעיות שלי לפי עץ.. אז לבעיה הזאת יש בעיה עילית יותר - והיא הוירטואליות שלי.. עולם הפנטזייה שלי.. הקופסא הזאת...
וזה גורר שוב למוצא של הכל - שגם אותה הזכרתי מליון פעם - הבדידות.
אני בהליכה... מסכם כמה עברתי.. כמה השתניתי... ובכל זאת כמה דברים עומדים על תילם...
"תוריד קצת סף הציפיה עצמית... בסך הכל אתה בן אדם קטן פשוט ולא מיוחד.. ואל תצפה מעצמיך הצלחות יתר... אלא אם כן ישחק קצת המזל... תרגיש את עצמך ממוצע...תצפה מעצמך ממוצע.. ותהיה מאושר ממה שיש..זה אחלה הרגשה: לא לצפות הרבה ולהיות איש מין השורה..ואתה עם כל השריטות שלך בסך הכל רגיל ולא מיוחד..וטוב שכך"
כך המליץ לי חבר.
את הכאפה הרצינית שצרחה לי באוזן שאני לא מיוחד קיבלתי על היום הראשון שלי בלימודים. מרקחה של הרבה כמוך .. כמה מתחתיך.. וכמה.. מסתבר - מעליך. לא החזקתי את עצמי מעולם כאדם חכם יותר מדי.. או טוב בלימודים יותר מדי..יש טובים ממני - אבל לעולם לא נתקלתי בהם באותו מקום
בסופו של דבר אולי ברחתי מהם.
טוב די, זה לא שאני מקנא בהם, או משסתכל עליהם יותר מדי, או משווה את עצמי אליהם. אבל מה שגורם לי לשנוא אותם זו הקולניות שלהם
זה החוסר דיסקרטיות..איך הגענו למצב שאני יודע כמה הם מקבלים בבחינות? זה לא הרוח - זה הם!
אני תומך בדרך כלל בשקיפות בארגונים ויצירת אווירה תחרותית מעודנת כדי להביא להישגים טובים יותר.. אבל כאן - כמה שהיה בריא לכולם להישאר באותה אנונימיות בתחרות שלך עם עצמך.
הרבה תכונות שאני כביכול מייחס לעצמי ורוצה להיפטר מהם... בשנייה שאני קולט שלאדם מולי יש את אחת התכונות האלו אני בורח ממנו כמו מאש -במקרה הזה- זו שחצנות.
כבר פירטתי בעבר שהרגשתי צורך כמו בהרבה סיטואציות לחקור את הסביבה מולי ולברור את הקשרים שלי. רוב האנשים שפסלתי מלכתחילה פסולים בעניי גם כעת כשהכרתי אותם טוב יותר אחרי שנה וחצי. יהיו אנשים שיאמרו: "טוב בטח סימנת עליהם איקס מההתחלה בטח שהדימוי הזה ישאר" - אבל זה לא נכון.
ללב שלי יש תפקיד חשוב בחיי.. אומנם אני לא מקשיב לו כשזה מגיע לנושאים דתיים - אבל ברוב תחומי החיים הוא שם.
מצד אחר.. הפאסביות הזאת השתיקה אותי מליצור קשרים שכן הייתי מעוניין בהם - וכם יש הרבה שהייתי שמח להתחבר אליהם.. אפילו כמה יזמו אבל בטח נראתי עוין להם.. משהו מפחיד אותי מלעשות את הצעד הראשון.. מליזום...
האמת היא. שלפעמים נדמה לי שאותם האיקסים הם שמנסים להידמות אליי ולהשוות את עצמם אליי. האנונימיות שהתאפפתי בה שיוותה לי מראה קשוח, בטוח בעצמו, מצליח וכריזמטי -מעורר סקרנות ופחד.
אחרים היו יכולים להנות מזה- אני לא נהנה לזרות חול בעני הבריות - אני לא עושה את זה בכוונה.. והמניעים שלי לאנונימיות הם מניעים כ"כ אחרים.
קרה לי דבר מוזר לפני כמה שבועות בחול-המועד פסח
הלכנו לעשות "על האש"... והייתי צריך להטיל את מימיי ולא היה נעים לי בחוץ כי היו הרבה מנגלים מסביב ואנשים אכלו וזה לא יאה.. נכנסתי לשרותים הכימיים וחשכו עיניי.. זה היה כ"כ גועלי ודוחה.. וכמה צואה. ואז נזכרתי בעדותו של ניצול שואה שקראתי שהיה צריך לפנות את הצואה של כולם בכל בוקר- הרגשתי שאני חייב לשהות שם.. אני גם צריך לסבול.
זה עובר עלי הרבה שאני מתענה או סובל כאב או אי נעימות - בתוענה שזה מגיע לי.. בתוענה שאולי יתכפרו החובות שאני צריך לשלם.
אני מאחל לעצמי בריאות הנפש...
טיפטיפה יותר שלווה ושלום
עם עצמי וביני.. עם עצמי עם הסביבה.. עם עצמי עם אלוהים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
