לאחרונה צ'וטטתי עם מישהו.. לכמה דק'.. והחלפנו תמונה. הוא זיהה אותי ניפגשנו לפני כמה שנים. הוא אמר שאני לא בטעם שלו וניסה לסיים את השיחה באותה השנייה. רציתי לדעת מי הוא. לאחר מספר פרטים נזכרתי. פגשתי אותו פעם היה נחמד.. ובעיקר משעמם.
אני לא בטעם שלו והוא לא בטעם שלי.. ובכל זאת בזמנו הוא היה בי. נתתי לזה לקרות. אני זוכר את הרגע כמעט מכל יותר רגע אחר, אותו רגע שעברו לי בראש מחשבות "מה אני עושה לעזעזאל?"
אין קשר לחרמנות. הסיבה שתהיה אשר תהיה - יש סיבה אך היא אינה חרמנות.
אני מתעקש על זה כי לומר שזה מחרמנות מקטינה את הסיבה האמיתית, מורידה מהנפח של מעשיי ומגמדת את משמעות הדרך שעברתי עד כה.
השתנתי. נוח לשבת כעת, להביט אל העבר ולהרגיש סוג של ריחוק. אך אסור לי לשכוח! זה עדיין לא העת להתרווח מדי! יש לך עוד להשלים את הביטחון שלך.. את הערכה העצמית שלך.. להשלים עם עצמך!
אני תועה אם הייתה לי אפשרות להיות אני כעת ולחזור לעבר- האם לא הייתי שוגה? את אותן שגיאות? האם מעצם השיגאות התפתחתי או שהן היו נמנעות?
האם זה נכון להתעסק עם העבר?
אני כותב וחולפים לי גרפים בראש. היו דברים שהשתנתי.. היו עליות אך היו גם ירידות. צמחתי אך גם הדרדרתי. בראייה מערכתית ומשוקללת- כמה השתנתי לטובה? כמה השתנתי לרעה?
אני לא מסוגל להעיד על עצמי כמו פעם. הקלף של "מודעות עצמית גבוהה" גם הוא השתנה ומהאס הפך לסתם מספר.
יש בי כעס. על עצמי זה ברור. אבל גם על הסביבה.. במקרה הזה על אותו בחור. למה אם אנחנו לא בטעם אחד של השני.. ובקושי הצלחנו להעביר את הזמן יחד, הוא החליט לפנות דווקא לשם? אפשרתי לו... אבל האם ברמה המנטלית השתוונו? האם "כן" שלי היה "כן" של אדם בוגר ומודע למעשיו? קשה להגיד שלא.. יש כאן שני מעגלים מרוחקים אחד מהשני: האדם כישות סתמית אומנם חושבת ומדברת בשפה גבוה עם חריפות נדירה אך מנותקת מהכרה, בקרה ואחריות לעומת האדם הבוגר כמארג של עצמאות, ריאליות ושלמות כלל הרבדים התודעתיים והמנטלים.
"כן" סתמי
"כן" בטוח, של לקיחת האחריות ותובנה שלמה של כל ההשלכות מאחורי ה"כן".
-אני כילד אבוד בעולם מתיימר לעקוף שלבים בדרך להפגין את בגרותי המדומה
-אני כנער בוגר ומבין
כמה נעשיתי בוגר? המון - אבל לא מספיק! היתרון כעת מלבד הבגרות הוא המודעות לחוסר בגרות.
הדוגמאות רבות.. כמו מיקי שהיינו ידידים טובים (כנראה רק לפי ראות עיניי) שכל פעם שבאתי אליו היינו עושים זאת ויום אחד קמתי באמצע ואמרתי לו שאנחנו כל פעם עושים את זה והמשפט שלו אחרי שדיברנו מצלצל לי בראש כבר כמה שנים "יש לך גוף מדהים. אבל פנים.... לא נהייה...."
"אתה לא מישהו להסתובב איתו..." וכו'
פחח.. הדם עולה לי לראש. אני כועס על עצמי! כועס על עצמי כ"כ!! מעולם לא יכולתי להודות בטעויות שלי וכאמור התיימרתי להיות הבוגר והמפותח.
אני דפוק! וטעיתי! פשוט טעיתי! זה היה שם כל הזמן בכל טעות.. אבל לקיתי בעיוורון ואני שואל את עצמי שוב- האם העירוון היה במודעות או לא?!
ובנוגע לחרמנות עצמה...
חרמנות מפחידה. היא בדיוק תיאור של האישה הזרה במשלי. טיפשים נפלו בה. חכמים נפלו בה. טיפשים כולם שנופלים בשנית.
לחרמנות פוטנציאל לסכן קריירה.. כסף.. בריאות. כמה היא מזיקה והיא עדיין מפילה קורבנות רבים ונשנים.
אני נזכר בארונות המזכרות שראיתי בכמה מקומות. מעין ארון עם דלת זכוכית שמציג לראווה כל מיני דברים מהעולם- מהאי הזה ומהזה
ההורים שלימעולם לא היו בחו"ל ואני הייתי רק בפולין
אין לי מזכרות חומריות משם. אין לנו גם ארון כזה בסלון.
יש לי מזכרות רבות פתק קטן פה.. מסמך פה.. כרטיס רכבת.. ציור.. כולם בקלסר בארון.
הרבה מזכרות חקוקות לי בראש ואני נושא אותן עימי יום יום שעה שעה- לא כולן מקסימות ומענגות. אני רוצה לדעת שיום אחד אבחין שהעבר היה בשבילי מקפצה שהביאה אותי למקומות והישגים חדשים. שהפכה אותי להיות מה שאני אני.. אני גאה ושלם עם עצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
