קללה היא המילה הנכונה.
גם אם ישנם אנשים שהבינו את השיטה ומתנהלים לפיה -"זורמים" - הם היוצאי דופן ולא מפחיתים מעוצמת הקללה
גם אם ישנם אנשים שקוראים ללגיטמציה.. הכרה ..וסבלנות וזה נראה להם הדבר הכי טבעי - הם היוצאי דופן ולא מפחיתים מעוצמת הקללה
תחושת הבדידות הנצחית... תחושת הניכור הנצחית... אותה מוזרות לא עוזבת אותך. אבל זו רק בעיה שלך כאחד כזה מול עולם שאינו כזה.
הבעיה היא שישנן בעיות שלך כאחד כזה מול הרבה כמוך.
זו לא ההוללות.. או הסקס... או השמלאניות השכיחה...
זה הלחיות את החיים מבלי להתחשב בהשלכות, לחיות את הרגע, בלי נקיפות מצפון כמה נדרסים בדרך, לחיות את הרגע גם אם לפני רגע רצית את הרגע הזה אחר לחלוטין.
ובכך אני מוצא את ההומואים לא יציבים בדעותיהם, רצונותיהם, השקפותיהם. מנועים ע"י קפריזות ונקיים מכל קוהרנטיות.
הכל זמני. הכל לא זה. זה נמתח לאורך מסויים, לרגע קיימת מעט אופטימיות, אך בבום אחד...באלסטיות מושלמת הכל חוזר לעצמו - לצורה המקורית - אולי לאופן הטבעי.
האם אני רואה את החיים שלי ממשיכים במגמה כזאת? לא... אני לא בן אדם כזה
אבל אף אחד לא באמת שואל אותי ואני בהחלט יכול למצוא את עצמי מכורח הנסיבות נמצא במצב הזה.
מהו הגבול בין פנטזיה לאופטמיות? מהו הגבול בין לקוות ללהיות אפטי? מה עליי לעשות? מתי?
כמו כתמרור לא נעים במיוחד מזכיר לי שרוב החברים הנורמלים שלי הם דווקא נשואים
אלו שבחרו כביכול בדרך נורמלית .. והשאירו מפלט זמני, קפריזי, מנוכר בהתאמה לקטע הזה.
מה יהיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
