אז הדימוי הזה של של צבר "קשה ועוקצני מבחוץ ורך מבפנים" הוכח כנכון. השאלה היא מאיפה המעטפת הנוקשה הזאת נחתה עלי?
התשובה שלי אוטומטית (אם ע"י שהגעתי למסקנה בעצמי ואם עזרו לי לגבש אותה אחרים) הייתה: נפגעתי.. מפחד להיפגע.. ולכן מתבצר.
במהלך השבוע נזכרתי במהלך ההיסטוריה שלי כמה רגיש הייתי למקרים פעוטים / תוכחות בין אם נאמרו בנועם ובין אם לוו עם צעקות.
אני זורק באופן אקראי אירועים מן העבר:
בחטיבת ביניים היינו במוזיאון היפני בחיפה. והכנו חותמות עם השם שלנו כתוב ביפנית. המדריכה רשמה את השמות שלנו על דף לא סופג, גזרנו את השם והפכנו את הדף לצד השני כך ששמנו היה גזור מהדף בכתב ראי. המדריכה שמה לנו דבק מגע על גזיר עץ וביקשה שנחכה קצת ואז נדביק על העץ את הדף.
נדמה לי שחיכיתי מספיק והצמדתי את הדף לגזיר. ואז היא ראתה אותי.. או קראתי לה או משהו.. והיא הוכיחה אותי על זה שלא חיכיתי מספיק זמן / עד שתגיד עכשיו להדביק, בצורה שאינה זכורה לי.. אבל זכורה לי התחושה איך נעלבתי והרגשתי פגוע.
בקייטנה הכרתי ילדה, הייתי ילד קטן אבל היא הייתה קטנה ממני והיא נתנה לי את הטלפון שלה.. והתקשרתי אליה בערב ואז אמא שלה ענתה לי ואמרה שהיא ישנה ומסרה לבעלה את הטלפון.. הוא תחקר אותי וביקש בצורה הכי מנומסת ועדינה לשבור את הקשר - עניתי לו בסדר.. וחשבתי שכל העולם מתמוטט
הלכתי לתהילים שמארגנים לילדים בבית הכנסת בשבת..ניסיתי ללכת לזה. בסוף הקריאה, אחד "הסדרנים" משחרר שורה שורה כדי שיהיה סדר כשהילידים לוקחים את הפרסים שלהם. אותי אף פעם לא עניינו פרסים מטופשים.. ולכן קמתי כדי ללכת מבלי הפרס. אז אותו "הסדרן" פתאום התחיל לצרוח אלי איך אני בכלל מעז לקום. הייתי בשוק טוטאלי. אפילו לא הסברתי שאין לי שום עניין בפרס המטופש הזה. התיישבתי. זו הייתה הפעם האחרונה שהשתתפתי בתהילים האלו.
הלכתי להכין עם ידידה מהלימודים שיעורים.. הייתי ביסודי, אולי כיתה ב'. אמא שלה ראתה שכתבתי עם עט (ולא עם עיפרון) והיא התחילה לצרוח עלי שזה לא בסדר ושהיא לא מרשה.. בדיעבד (היום) אין לי שמץ מה הייתה ההתנפלות. אבל הפה הפעור והדמעות המתדפקות זכורות לי עד היום.
הייתי אצל בת דודה שלי והיה להם מערכת (הם תמיד היו הראשונים שהתקדמו בכל מה שקשור למוזיקה) וממש התלהבתי (הייתי ילד קטן) וכל פעם בחרתי שיר מאלבום אחר והיא שמה לי. היא הוציאה את המיגרה של הדיסק, הכנסתי את הדיסק ואז ניסיתי לסגור אותו ידנית- כי ככה חשבתי שצריך לעשות. ואז היא התחילה לצרוח עלי שכדי לסגור את המגירה היא צריך ללחוץ בשלט.. לא רציתי לשמוע יותר שירים
המנהלת ביסודי ערכה מעין חוג כתיבת שירים. היא מאוד אהבה אותי והעריכה אותי. יום אחד התכנסו כולם בחוץ מול שולחן כדי לבחור שירים לעיתון (אם אני לא טועה) ואני שרציתי לתת למנהלת באופן אישי את השיר שלי אז טפחתי לה על הגב.. היא הסתובבה והתחילה לצעוק שאני אניח את הדף על השולחן כמו כולם.. מאז לא הגעתי לחוגים שלה
בכיתה ג' כשהתחלנו ללמוד אנגלית, ישבתי אני וידידה (אחרת) עם אמא שלה וגזרנו מהעיתון תמונות והדבקנו אותן בדפים נפרדים במחברת לפי האותיות הראשונות שהמילה התחילה בהן. למחרת ניגשתי למורה באנגלית ואמרתי לה על המחברת המשותפת.. ואני זוכר שאמרה "בשום פנים ואופן" - אני לא רוצה להעריך באופן כ"כ גס אבל נראה פה התחילה השנאה הראשונית שלי לאנגלית ובעקבותיה הפער באנגלית שלי.
אנגלית... והעלבות.... מתאים בצורה מושלמת לאירוע מהצבא ששמרתי ובאו כתבים זרים ושאלו אותי באנגלית היכן קצין מסוים.. והתבלבלתי במילים והרגשתי כ"כ מפודח ובאופן אוטומטי חייכתי בהתנצלות. ואחרי שהם הלכו והקצין בא.. בא קצין אחר ונזף בי על החיוך הכביכול מלגלג שלי. זה צרב לי כ"כ.. אני? ללגלג?!
היו עוד....
ברוב הפעמים הרגשתי שאני רוצה להילחם .. לזעוק.. להסביר.. ופשוט קפאתי. לא יכולתי לזוז
אני בן 24 ואני בעצם פירטתי פה אירועים מעל ל-17 שנה.
אני זוכר כמה פעמים הייתה לי נקמה שקטה כזאת.. של טינה מצטברת על בן אדם..
כמה פעמים אני זוכר כאילו הנחתי שכולם צריכים לדעת מה עובר לי בראש...בלב...מה היו הכוונות שלי.. מה הם המילים, הנימה, והדרך לומר לי כל דבר.
היום נשארו שרידים להתנהגות הזאת לצערי, וכמובן גם משקעים ונזקים מהעבר.
אני חושב שבאיזשהו מקום מקיצון אחד הגעתי לקיצון אחר (כבר הזכרתי את בעיית הדרך האמצע שלי?!)
הגעתי למצב שאם מישהו מוכן להקשיב לי, אני גומע בתת-מודע את הרגע הזה וממצה את שמריו תחת עננת האיום שהרגע יגמר או שלא יבינו אותי לא נכון ובכך בשיחות אני מוצא את עצמי:. מפטפט ומספר... נותן פרולוג לכל דבר..משתמש הרבה במילים נרדפות ובדימויים.. תוקף.. ונע... זע.. מדגיש.. פנים... ידיים...עיניים...
ולא נותן לשותף השיחה אפילו להשחיל מילה.
והגאווה שלי, מאפייני מזל האריה שלי לא נותנים לי להשלים עם איזושהיא מסכנות של עצמי... או רחמים עצמיים ... או פגם כזה ואחר... או מצב כזה ואחר שעלול להתפרש כאילו אני זקוק לעזרה...
ומוצא את עצמי נקרע בין בעיה שמנקרת ואני מודע לקיומה... לבין המשקעים מהעבר שדורשים פיצוי ומהוים איום על העתיד... לבין האגו המבחיל והלא מוסבר.
ושוב השאלה הנדושה...המאבדת כבר תקווה מלקבל תשובה: מה יהיה איתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
