איך אני יכולה לרצות שמישהו יאהב אותי, כשאני אפילו לא מסוגלת לאהוב את עצמי?

אני באמת ובתמים מסוגלת לראות איך מישהו אומר לי שהוא אוהב אותי, והתשובה שלי אליו תהיה:

"איך אתה מסוגל לאהוב אותי? אני לא יותר מגוש שלם של רוע. אני כלבה, אני מגעילה, אני הכי צבועה בעולם, אני פוגעת באנשים בלי לחשוב פעמיים ואחרי זה מצפה מהם להבליג. אני מתנהגת בחוסר בגרות משווע. איך אתה מסוגל להגיד שאתה אוהב יצור כזה?"

אבל כשאני חוזרת לחשוב על זה, כשאני מדמיינת סיטואציה כזאת או אחרת, אני נזכרת שאנשים שהם באמת רעים, שבאמת מונעים מתוך אינטרסים אישיים ונבזיים. אנשים באמת כאלה לעולם לא יודו בזה. הם לא יבקרו את עצמם שבע פעמים ביום. המצפון שלהם לא יבער בכל פעם שהם מנסים להתחבר למחשבות שלהם.

אולי בכל זאת אני לא היצור הכי נוראי שמתהלך על פני האדמה.

זאת הייתה ההקדמה למה שקורה כשנכנסים לראש החושב-בלי-הפסקה שלי.

יש בזה משהו מבעית, תודו.