לפעמים הייתי מעדיפה להיות מפלצת חסרת רגשות. כזאת שלא בוכה משטויות, ולא בוכה בכלל.

הייתי רוצה להיות מהמפלצות האלה, מפני שהן כמוני בחלקן- רומסות את כל מה שעומד בדרכן, לא מתכננות טוב מספיק לעתיד, מחפשות אחר ההנאה הרגעית והעכשווית. אבל בחלקן השני, הן שונות ממני כשמים וארץ. הן לא יחשבו על ההשלכות של הרמיסה, של הגועל שהן יצרו בידיים שלהם, ובאמצעות הפה שלהם שמפיץ אותו בעולם ופוגע בכולם מבלי להפסיק ויורה בכל הכיוונים. אבל לעומתן, אני אשב, ואבכה ואמרר את חיי כי יצאתי סתומה וכי אני עושה דברים מפגרים ורומסת את כל מה שעומד בדרכי מבלי לחשוב בכלל וכי אני שורפת 101 גשרים בכל יום, כאלה שלא ניתו לבנות מחדש, ואני מייסרת את עצמי על המציאות הפגומה שאני יצרתי בעוד שהמפלצת שוכחת מזה והולכת ומפגינה את חוסר הרגישות שלה כלפי האדם הבא.

ואם הייתי מפלצת, לא הייתי מייסרת את עצמי ולא היה לי בלוג שבו אני כותבת את מה שאני מרגישה ואיך שאני מרגישה ומסבירה למה אני מרגישה, כי לא היו לי רגשות ולכן לא הייתי מתרגזת מכל שטות.

איך אני יכולה לרצות שמישהו יאהב אותי, כשאני אפילו לא מסוגלת לאהוב את עצמי?

אני באמת ובתמים מסוגלת לראות איך מישהו אומר לי שהוא אוהב אותי, והתשובה שלי אליו תהיה:

"איך אתה מסוגל לאהוב אותי? אני לא יותר מגוש שלם של רוע. אני כלבה, אני מגעילה, אני הכי צבועה בעולם, אני פוגעת באנשים בלי לחשוב פעמיים ואחרי זה מצפה מהם להבליג. אני מתנהגת בחוסר בגרות משווע. איך אתה מסוגל להגיד שאתה אוהב יצור כזה?"

אבל כשאני חוזרת לחשוב על זה, כשאני מדמיינת סיטואציה כזאת או אחרת, אני נזכרת שאנשים שהם באמת רעים, שבאמת מונעים מתוך אינטרסים אישיים ונבזיים. אנשים באמת כאלה לעולם לא יודו בזה. הם לא יבקרו את עצמם שבע פעמים ביום. המצפון שלהם לא יבער בכל פעם שהם מנסים להתחבר למחשבות שלהם.

אולי בכל זאת אני לא היצור הכי נוראי שמתהלך על פני האדמה.

זאת הייתה ההקדמה למה שקורה כשנכנסים לראש החושב-בלי-הפסקה שלי.

יש בזה משהו מבעית, תודו.