לא כתבתי פה כמה שנים.. ועדיין בכל חודש אני רואה שמצטרפות בנות חדשות לטבעת..

אני נכנסת כדי לאשר.. לא יודעת למה..

בכל אופן הקהילה פה כבר מתה.

אני הרבה פחות אובססיבית לגבי אוכל מפעם,

מה שבאופן משעשע גרם לי לרזות ולשמור ולהנות תוך כדי.

עדיין, כשאני עצובה, וזה מה שמעודד אותי, אני מבינה שאולי זה לא טוב..

נגיד חרא לי בעבודה, מזכירה לעצמי "מה שחשוב זה רק מה שחשוב"

את רזה עכשיו, כשהיית שמנה יותר אמרת שלאנשים רזים אין סיבה להיעצב כי הם רזים, הם קלים, ועכשיו גם את.

וכשאני עצובה, ובא לי להתאבד, אני חושבת שאין סיבה לנקוט באמצעים קיצוניים.. אם כלכך רע לך פשוט תרעיבי את עצמך עד המוות או עד בית המשוגעים.

הייתה לי שנה די גרועה, אפילו שזה בוודאי לא נראה כך מהצד, כי לפחות, סיימתי את התואר, מצאתי עבודה, שנשמעת מאוד נחמד למי שלא מבין שהיא לא.

הדבר הכי גרוע השנה, היה שנאלצתי לעשות הפלה. בחיים לא חשבתי שזה משהו שיהיה לי אכפת ממנו בכלל, או שאחשוב פעמיים,

אבל, למרות שאני יודעת שזאת הייתה ההחלטה הנכונה, ואולי בגלל זה, זה הדבר הכי עצוב שאי פעם קרה לי.

לא בכל יום אני חושבת על זה, רוב הזמן אני מדחיקה, ולאנשים אחרים נראה שהכל כרגיל (גם אנשים שידעו על העניין)

אבל כשאני חושבת על זה אני מתמלאת עצבות תהומית, ורגשות עליבות, שהרי הסיבה שעשיתי את זה כי לא אני ולא הסביבה שלי האמנו שזה משהו שאני מסוגלת אליו, וזה עצוב, כי אני כבר כמעט בת 27, אם אני לא מסוגלת עכשיו אז מתי כן? איפה אהיה בעוד 3 שנים?

ואז אני אומרת לעצמי "מה שחשוב זה רק מה שחשוב" מסתכלת במראה ותוהה, האמנם.