היום הזה גורם לי להיות עצובה.

יום הים הראשון השנה.

ושוב הגעתי לא מוכנה.

אמנם בבגדים אני מרגישה רזה, בעיקר יחסית לגילי, ולעובדה שכל הבנות שהיו רזות ממני בתיכון עכשיו השמינו ואני רזה מהן..

אבל עדיין, הגיע יום הקיץ הראשון, כולם הלכו לים, ואני, מדדתי את הביקיני מול המראה וראיתי בטן שמנמנה, ירכיים צלוליטיות ותחת נפול הכל בגוון לבן חיוור ומגעיל. שוב אהיה החברה המבאסת, הבת זוג המבאסת, זאת שמעדיפה לשבת בבית ולא ללכת לים או לשום מקום, זאת שגם לא נהנת ללכת למסעדות או לכל מקום שיש בו אוכל, לא פה ולא שם. פשוט בחורה לא כיפית.
חושבת לעצמי, הגיע הזמן לקנות בגד ים שלם וזהו, אבל המחשבה היא מחשבה של כישלון, וחוץ מזה, הוא לא יכסה את כל הפגמים בחלק התחתון של הגוף שלי אז מה זה כבר משנה.

אף אחד לא מסתכל, אני יודעת, לאף אחד לא אכפת, זה כולה ים, אמרו לי, עשרות פעמים, ואמרתי לעצמי, כולה ים.

אבל גם היום לא הצלחתי, אולי ביום אחר.. יום שהים יהיה בו ריק, יום שאנשים עובדים, אולי אז, לבד, אצליח ללכת לים..