אני מתנצלת. פשוט נורא באלי להקיא עכשיו.

או להשתכר, או להסתמם, או פשוט לירות לעצמי בראש.

אני פשוט מיואשת.

הגיע הזמן לחזור למשקל 40 כנראה.

Should I give up, or should I keep chasing pavements even if it leads no where?

or would it be waste even if I knew my place should I leave it there?

אני על סף דמעות.

והגוף שלי ברעידות. אני לא יודעת מה לעשות עם כלכך הרבה דאגות.

קצת מוזיקה? קצת ציור? נאא...אלכוהול. אבל זה משמין.

ומה עושים?כשבכל מקום אני רואה את אבי?

ועד שאני בוכה אני מפורקת שלוש שעות.

אז מה עם רוני, או מיה, או קים...כבר לא בזין שלהן להיות איתי בקשר? אז מה אם אין להן ביצים להגיד לי את זה אפילו?

יש לי דברים אחרים...את אסף, את גיא...עוד בנים אחרים שמתים לזיין אותי. spectacular.

אני שונאת בנים.

ואני שונאת אנשים.

ואני שונאת את נועה.

ואני יותר מהכל שונאת את עצמי.

איך אני בדיוק מתכננת להיות יציבה כשכל מה שאני זה הרס,ואני כל דבר רק הורסת...

אין לי אפילו לאן ללכת.

I've made up my mind,

Don't need to think it over if i'm wrong I am right

Don't need to look no further

This ain't lust

I know this is love.

But

If I tell the world, i'll never say enough

'Cause it was not said to you

And that's exacly what I need to do if i'd end up with you.

אז מה אם זורקים אותי מהדירה?

ואין לי שבוע איפה לישון?

אז מה אם ישמצב שאני בהריון מגבר שלא סובל אותי כלכך עכשיו משום שגם את זה הרסתי?

אז מה עם רוני יוצא עם מישהי והוא לא יכול לדבר איתי בגלל זה?

אז מה אם אין לי שקל על התחת ואני עובדת בעבודה שאני פשוט לא טובה בה ויכולים כל שנייה לפטר אותי? אז מה?

ואבא מת, ואין אמא בתמונה....ואני רק שומעת ביקורת, בראש שלי, מבחוץ, בכל מקום...שאני גמורה.

אז מה אם אני נחשבת משתמטת במקום משוחררת משום שמישהו בצהל מטומטם?

אז מה עם נאנסתי? ואני מתה לחתוך את עצמי...

אני לא מנסה לרחם על עצמי, אני רק רוצה חיבוק>:

אני רק רוצה שלשם שינוי מישהו יהיה פה ויעבור איתי את כל החרא הזה שיש לי בפנים.

אני רק רוצה שמישהו ינחם אותי, ויגיד לי שהכל יהיה בסדר.

לכל חבריי, אתם באמת אנשים מדהימים, ואני יודעת שלסבול אותי זאת משימה לא קלה, ולהקשיב לכל החרא שלי...

אני מבינה למה חלקכם עייפים ממני.

אבל להתמודד עם עצמי זה פשוט בלתי אפשרי, עם הידיעה או המחשבה שכל דבר אני אשמה...

ואני כבר לא יודעת. ההיגיון הבריא שלי פשוט לוקה בחסר, וכל הקולות שבי פשוט משתלטים עליו...ופשוט אין לי לאן ללכת.

למרות, עם כל השנים האלו שיש לי את הבלוג, לא כתבתי פה את הדברים האלו ולא ציינתי שמות...אני פשוט טובה בלשמור סודות. אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה שמישהו נוסף יגיד לי שהדברים האלו הם רק באשמתי, אני פשוט לא יכולה להתמודד עם עוד ביקורת מעבר למה שיש בתוכי.

אני פשוט רוצה לדעת איך להתמודד עם הכל, עם מצבי מזעזע או יחסית שפוי, משום שאני מנסה, באמת שאני מנסה ואני רק רוצה להיות עם אבא שלי,

ואני רוצה שיפסיקו לנטוש אותי. אני רוצה שפעם אחת מישהו יישאר ויעזור לי לעזור לעצמי.

So...should I just keep chasing pavements?