אני אחת שמחפשת עבודה

אני מסתכלת על כל התהליך הזה של השנתיים מהיום שהשתחררתי מהצבא.

על כל האנשים שבאו ועל כל האנשים שהלכו ממני.על כל התהליך שינוי הזה

שעברתי מאז.על שפעם יכולתי להגיד הכול אבל היום אני כבר חושבת פעמיים.

ניסיתי במהלך הזמן למצוא עבודה אבל כל מה שעשיתי ירד לטימיון.הלכתי לכל

המקומות שכולם אמרו,הציעו לי ועזרו לי.אבל תמיד בסוף משהו שם התפקשש.

לא הסתדר.ואז,ואז אני רואה את אחותי שהתקדמה יותר ממני ואני רואה את

עצמי.תקועה.איפשהו,במקום מסויים בעוד היא ממשיכה.לה יש תעודת בגרות

ואני הולכת ללמוד בתמיכה של אמא.למרות שגם היא נעזרה בה אבל עדיין.היא

עוזרת ואני מקשה.אני לא מחשיבה את זה שעזרתי לאימא עם עניין הכסף של

הצבא שיהיה אוכל לבית,זה לא קשור.אבל כלכלית,עכשיו,אני לא עוזרת.אחותי כן.

אני מבינה שאני צריכה למצוא כי כל פעם שמדברים על זה אני ישר מרגישה

שאני כאן הבעיה.אבל אין לי כוח להתווכח שאני מנסה או להצדק.העובדה היא

אותה עובדה.וזה לא ישנה משהו הרבה.וזה,זה,ההבדל ביני לבינה..