אני אחת שמחפשת עבודה

וואלה,נמאס לי כבר לשמוע את השירים של היי פייב."אולי אני סתם עומד על צוק,אולי כל

העולם עסוק (בטח שהוא עסוק,הוא עסוק בלמצוא עבודה!)".הבנו, זו הייתה להקה שמראש

הייתה ניסיונית (ניסיונית? אתם עושים צחוק? זה ניסיון זה,מעניין מה היה הלקח) חבורה של 5

צעירים,שהיה להם כישרון אבל לצערי היופי זכה.כולם העריצו רק את אמיר כי הוא היה היפה

של החבורה,רק אחרי שאחר מהם התחתך aka אייל דסאו גם אותו התחילו לאהוב.למרבה

הפלא וההפתעה יצא שהכרתי את אחת האימהות של אחד מהם בצבא.אגב,אישה מקסימה

(ברצינות לא בצחוק).למשך תקופה מסויימת זה היה כיף.כי כל פעם שחיילת חדשה הגיעה

אלינו למשרד היא ישר הייתה שואלת אם היא ה-אימא.אני עצמי הסקתי את המסקנה הזאת 

לבד שהיא האימא אבל אצל אחרים זה היה מצחיק.היו לה פשוט מלא תמונות במשרד אז זה

הביא קצת רייטינג קטן לעניין.בקיצור אני הערצתי אותם.היו לי המון דיסקים שלהם,אספתי כל

כתבה,פוסטר.זכיתי לראות 2 מהם פנים מול פנים.אחרי שהם התפרקו וחצי מבנות ישראל

חתכו ורידים,אני התעסקתי בלזרוק תקליטים,פוסטרים וכל זכר שהיה לי מהם רק כדי שלא

ידעו שהערצתי אותם.אף על פי שכשאמיר יצא בקריירת סולו (זה היה לפני הטאקל)  אני מודה

שקניתי את 2 הדיסקים (הכושלים) שלו ואחרי כמה זמן גם אותם זרקתי.אבל כן היה תקופה

שהתכחשתי לזה.אמרתי לעצמי שבשביל להעריץ מישהו עדיף שזה יהיה מרחוק.ככה שאני

רק מעריכה אומנים ולא מעריצה אותם.אבל כן נמאס לשמוע אותם.לא צריך לזרות מלח על

הפצעים.תשאירו אותם מאחורה ותנו לנו לשמוע בשקט מוסיקה אחרת.