אני אחת שמחפשת עבודה

רגע אחרי שאנחנו נזכור את כל אותם חיילים שחירפו נפשם בקרב על המולדת,

יבוא יום המחר.המחר שאומר שזהו זה,זה נגמר.לא בוכים יותר.עכשיו שמחים.קשה

לשמוח אחרי יום מלא וגדוש.ונכון שבשביל אותם משפחות זה חיים שלמים,אבל הם

יודעים ואנחנו יודעים,שחייבים.חייבים לשמוח.ולא רק בשביל להראות לכולם או לעולם.

אלא להוכיח לעצמינו שאנחנו למרות הכאב הנורא שורדים.כל שנה ושנה אני רואה

את הטקסים שפותחים את אירועי יום העצמאות,הזיקוקים המרהיבים בסוף,את הילדים

והחיילים,שיוצרים יחד את הצורות,הדמויות,הסמלים והמספרים הכה מדהימים ועוצרי

נשימה.הם מסמלים עבורי את הכוונה של היום עצמאות.שזה התקווה.תקווה שאנחנו

כאן ואנחנו פה כדי להישאר ולהילחם על האדמה שלנו.שבעיני זה אחד ממיני הרגעים

שעושים את כל ההבדל בין השכול לבין השמחה.