אני אחת שמחפשת עבודה

קשה לי להגיד שלא טוב לי,קשה לי להעלות את זה בכתב.אני לא בן אדם שאוהב לקבל

מאחרים.אני יותר בן אדם שיודע לתת.אני נותנת,נותנת,ונותנת עד שלי עצמי כבר לא נשאר

משהו.ככה אני אוהבת את זה.אחרת אני מרגישה רע,ממש גועל נפש מעצמי.מסוג האנשים

ששורדים לבד,ובכוחות עצמם.אחת שמעדיפה להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא לא צריכה

את העזרה של אף אחד.כי לקבל ממישהו אחר בשבילי זה ממש טרגדיה.והדבר שהכי שנוא

עליי בעולם זה להרגיש חייבת למישהו,אני פשוט לא שלמה עם עצמי.אז תגידו שזה טוב,לא

טוב,בריא,לא בריא,נכון,לא נכון,מה שתרצו,ויש סיכוי גדול שאולי אתם צודקים.הבעיה שלי

הכי גדולה זה בעיית גאווה ואגו.לדוגמה,למשל,חברה של אחותי,אמרה לי פעם שמחפשים

אצלה בעבודה,ואם אני רוצה,היא תבוא,תסיע אותי ותחזיר אותי הלוך חזור.אפילו אם היא

הייתה אומרת לי כל יום,לא הייתי עושה את זה.אז במקום שאני אבוא ואגיד לה "את יודעת

מה,יאללה,סבבה,תודה",הלכתי והתקשרתי אליהם,ושאלתי אם יש תחבורה ציבורית על

מנת להגיע לשם כי לא רציתי לנצל את טוב ליבה.אז כמובן שלא היה,כי זה רחוק,והם לא

חזרו אליי.אבל הרגשתי עם עצמי טוב מאוד.העדפתי ככה אני עצמי לנסוע.ככה אני עושה

עם כל ראיון וראיון שאני הולכת אליו.שואלת איך את המראיין להגיע,שואלת איך לא יותר

מידי להסתבך ומסתדרת לבד.עושה את הכל בעצמי במו שתי ידיי.כך שאני מקווה שכשאני

אמצא עבודה בקרוב מאוד,ולא משנה באיזה תחום,אני אהיה גאה בעצמי כי אני זו מצאתי

אותו והגעתי לשם בכוחות עצמי.