אני אחת שמחפשת עבודה

עבדנו השבוע הזה ימים מלאים.היות ואנחנו עובדים צהרון אז אנחנו עושים גם את הקייטנה ועובדים משרה מלאה.

זה היה מאוד מתיש בשבילי.גם כי אני הייתי חולה,למרות שעכשיו אני כבר לא יודעת,אני עדיין בהתקררות,גם כל הזמן הזה רק היו עצבים ומתחים.לא שבדרך כלל אין את זה,יש את זה כל הזמן,אבל שאני עובדת את הימים המלאים האלה אני מרגישה את זה יותר.למשל,אם אני עושה משהו לא נכון,לא משנה אם זה בלי כוונה,זה כאילו שבמקום שאני אלמד להבא אני מרגישה שאני רק צריכה לרצות,רק צריכה להשתדל לזכור איך לא לפשל כל הזמן ולא ממש מצליחה לעמוד בזה.כשמעירים לי אני נעלבת בעיקר מהטון והצורה שאומרים לי את הדברים,אבל אז שברגע אחד כועסים עליי ואני לא מחזירה ואוגרת וברגע אחר שנחמדים והכל כאילו חוזר למקומו של צחוקים וסבבה אני רק מוותרת יותר ויותר ומוצאת את עצמי מחפשת תירוצים איך כדאי לי להעביר את זה..אני מפחדת שאם אתחיל להתעצבן אני לא אחשוב על המילים שיוצאות לי וזה רק יגרום לי ליותר נזק מאשר תועלת.אני מוכנה לספוג ולספוג כל כך הרבה מבלי להגיב כי אני אוהבת את העבודה הזו ולא רוצה להתחיל שוב להסתכסך ועוד יותר להרגיש רע.אני מפחדת להראות שאני לא פראיירית ושלא דורכים עליי..וזה דבילי.מאוד.אני יודעת שאני

מסוגלת כן לעמוד שלי וכן לנצח את הפחד הזה ולהוכיח לעצמי שאני לא פראיירית אבל אני לא מוכנה לעבור ולעבוד על זה כי אני מפחדת לאבד את הנחמדות שלי שכל כך חשובה לי.