אני אחת שמחפשת עבודה

אני עומדת על שלי

אני אומרת מה שיש לי להגיד ואני מאוד גאה בזה

אני לא מוותרת על מה שאני מאמינה,שזה נפלא

אבל איכשהו תמיד היא מקטינה אותי

אני יותר גדולה ממנה והיא גורמת לי להרגיש קטנה

איך זה ייתכן?

פשוט.אני נוסעת איתה

אני נותנת לה לגיטימציה

אני מוותרת פה ואני מוותרת שם

אני נותנת אישור

אני יותר מידי טובה,יותר מידי לוקחת ללב

אני מסתירה את מה שיש לי כי אין לי כוח למלחמות וריבים

לא רוצה שיחשבו עליי או יגרמו לי להרגיש רע

אז מה הפלא שבסוף אני יוצאת הנחנחית מכל הסיפור?

מה הפלא שאומרים לי שאני מעכירה את האווירה במקום להגיד סליחה? זו טעות

אני משמיעה את הקול שלי אבל איכשהו זה מרגיש לי שאני מדברת רק לעצמי

מגיע לי יותר מזה.מגיע לי להיות גיבורה.לא נחנחית

מגיע לי לא לוותר לעצמי

מגיע לי להרים מרפקים,להזיז הרים

מגיע לי שאכבד את עצמי ולא אתן לעצמי להרגיש מושפלת

מגיע לי להיות גיבורה!

רק איך אני מתחילה את זה,זו שאלה כבדה

אני לא כועסת..רק על עצמי שאני לא עושה בשבילי יותר

כי מגיע לי.

לסיכום:

זה יפה לעמוד על שלי אבל אני לא צריכה לתת לכפות הרגליים שלי לכאוב לי!