שכחתי להגיד לה שאני לא רוצה להישאר..איזו שפנפנה אני.לפחות לגבי היציאה שלי מוקדם מהעבודה לחתונה
של חברה טובה של אחותי אני חושבת שאני במצב די טוב.לפחות כרגע,כי יש בעיה עם למצוא סייעת מחליפה.
הגננת דיברה עם זו שמנהלת את הכוח אדם והיא שאלה אותי אחרי השיחה איתה אם אני מכירה מישהי שתעשה את זה ועניתי לה את האמת שלא.מצד אחד מרגיש לי כאילו אני צריכה לוותר על הכל,להגיד כן על כל דבר,לא להתווכח בעוד לשנייה יש לא מעט הנחות.זה מרגיש לי שבאמת יש בעבודה שלי מעמד ואני לא בדיוק המעמד הגבוה...אני באה בשביל הילדים,אני באמת אוהבת את העבודה הזו,אני בסוף היום נותנת להם כמעט לעשות את כל מה שהם רוצים מבלי להיות איתם מונוטונים של תשבו,תציירו או תשחקו.אני שואלת אותם מה בא להם ולפי זה
אני הולכת.אני אפילו לפעמים גם נותנת להם סוכריה או שתיים כי ככה בא לי.אז העניין של להישאר איתם זה בשבילי להיות אני,הכי אמיתית.מצד שני נמאס לי להרגיש הפראיירית ולאכול אותה כל פעם מהסייעת של הבוקר או משתיהן כי איכשהו הן גורמות לי להרגיש מגעיל.מחרתיים אני מתחילה לעבוד קייטנה,ימים מלאים,אני מקווה מקווה שאני לא אשאר ואתעקש על זה או לפחות שנתחלק בזה,ודבר שני שיהיה לי את השקט שאני מחפשת.
לפעמים אני לא רוצה לחזור על טעיות
אבל אני חוזרת עליהן מבלי שאני שמה לב
כמעט בתום לב
אני לא יודעת אם זה הטוב לב
או סתם הרוע לב שאני גורמת לעצמי
אבל זה בטוח הלב שלי שנותן לי לפעמים להתאכזב
ולפעמים להתחזק מכל אותן האכזבות שאני מאכזבת את עצמי
הכל הלב.הוא הכוח שיש בי לקום ולהמשיך להתקדם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנון