אני אחת שמחפשת עבודה

קשה להתעלם היום מהפרק של האח הגדול.אם להיות מדוייקת אז לי זה קשה במיוחד.הלינץ' שעשו ללינור.זה כאב וזה כואב.זה פשוט בלי יותר מידי מילים כואב לי מבפנים.זה העלה בי כל כך הרבה מהעבר.הרגשתי שמה שאומרים עליה זה כאילו עליי,למרות שביני לבינה אין קשר.המשפטים שאחי אמר לאחרונה כמו "תגידו לה שהיא לא חברה שלי","אני לא יכול לסבול אותה פה בחדר" (באחת המשימות האחרונות שהיו להם),"היא חשבה שבית מהשיר שכתבתי דיבר עליה.מטומטמת" צבטו לי.הרגשתי איך הילד המקובל בכיתה שלי עשה ממני צחוק כי ידע שהיו לי אליו רגשות.כמה המבט שלו לעברי היה מבט של סלידה.איך בל"ג בעומר עם הכיתה כמה ילדות החליטו להתעלל בי ולזרוק עליי חול וחשבו שזה מצחיק.איך הילדה שהייתי חברה שלה פתאום אומרת לך שתכירי חברות אחרות כי נמאס לה שאני מסתובבת איתה.איך כמה בנים הרביצו לי ואחד כמעט הרג אותי.איך סבלתי ואני מנסה עד עכשיו לאחות את הקרעים.רק בגלל פרק אחד "קטן" של תכנית ריאליטי.היו פעמים שרציתי פשוט לבכות.אפילו הדמעות עוד שנייה והיו יוצאות בכל הכוח.אותי תמיד לימדו שלא משנה מה בן אדם עושה לך את תמיד צריכה למצוא את המקום הזה לסלוח.אם לא לבן אדם אז לעצמך.הבעיה היא שקשה לי.לפעמים אני שוכחת מזה,שוכחת מזה שפעם שנאו אותי ולא קיבלו אותי.שאני נזכרת בזה זורק אותי אחורנית בחזקה וזה עוד יותר כואב.לא משנה מה עשיתי או לא עשיתי,התנהגות מחפירה כזו שקיבלתי לא הגיעה לי.בדיוק כמו שללינור לא הגיע ההתנהגות שהיא קיבלה.זה פשוט הרגיש לי ככה בדיוק.אולי אני מגזימה.יכול להיות.יכול להיות שאולי אני יוצאת מפרופורציות כי זו בסך הכל תכנית "מסכנה" אבל זה השפיע עליי.