אני אחת שמחפשת עבודה

אני לא עצלנית,אני מאוד רוצה עבודה,שנתיים מעידות על כמה אהבתי את העבודה שלי,אז למה אני מוצאת

בכמעט כל דבר חדש חסרון??

היה לי אתמול ראיון עבודה שני ואיכשהו הצלחתי גם הפעם למצוא בו חסרון..למה גם הפעם? כי אני מוצאת את עצמי מחפשת עבודה ולא מבינה שצריך לפעמים גם להתפשר..אפילו אם זה לא הכי הכי מושלם.

קשה גם ככה למצוא עבודה,ועוד במצב של היום,אז עד שאני מקבלת ראיון עבודה אני מוצאת בו חוסרים? לא לעניין!

הבעיה איתי היא שאני לא טורחת או אפילו חושבת לשאול בטלפון הראשון את כל הפרטים.אני אומרת לעצמי אחרי השיחה שראיון עבודה זה ראיון עבודה אז מה זה משנה כבר עכשיו להתחיל לשאול..כשאני מגיעה למקום וכבר מבינה פחות או יותר את הפרטים ועל חלקם יש לי חילוקי דיעות אני מרגישה לא נעים כזה לשאול,להתעניין,

להגיד מה מתאים לי ומה לא ומשתתקת.מרגישה שאם אגיד משהו זה יהיה מאוחר מידי,מטומטם מידי.פלא שאחר כך שאני חוזרת מהראיון אני מתפלאת למה אני כועסת על עצמי ששתקתי.

אם אמשיך בקצב הזה אני אמצא את עצמי עוד יותר תקועה ממקודם..וזה ממש לא מה שאני רוצה! באמת שלא.

אני מאוד רוצה להשתחרר מהמקום הזה שלי,של בבררנות.שלאוו דווקא נוראי,זה חשוב,אבל אני חייבת להפסיק לחשוב כל הזמן מה לא טוב,מה לא בסדר..אני צריכה שאני מתקשרת כן לעמוד על זה שאני אשאל את כל השאלות,כן אתעניין.אי אפשר לקחת עבודה בצורה כזו שאני מגיעה ורק אז יודעת את הפרטים..